כמה זמן יחזיק יאיר לפיד

בקיץ 1973 נקלעה שולמית אלוני לחברתו של מגיד-עתידות. אלוני התמודדה אז, בפעם הראשונה, ברשימה נפרדת לכנסת. "התנועה לזכויות האזרח", קראו לה, וסקרי דעת הקהל לא האירו לה פנים. אלוני רצתה לדעת, בחיוך, מה סיכוייה. המגיד למד את כף ידה, או משהו כזה. "את תנחלי ניצחון ב-1974", אמר לה.

מה חבל, חשבה אלוני. הבחירות לכנסת עמדו להיערך בסוף אוקטובר 1973, ו-1974 היתה מאוחרת מדי. חוץ מזה שמלחמה איומה פרצה ביום הכיפורים, והבחירות נדחו עד 31 בדצמבר 1973. הרבה יותר מצביעים לבשו אז מדים, ומקצת מן הקלפיות הוצבו מעבר לקו המים, ביבשת אפריקה. התוצאות התחילו להתחוור רק לאחר חצות. הישגה הגדול של ר"צ (שלושה מושבים) נודע אפוא ב-1 בינואר 1974. מגיד העתידות צדק.

גולדה מאיר חרקה שיניים. ראשת הממשלה מעולם לא חפצה ביקרה של אלוני. היא דחקה אותה למקום לא-ריאלי להחריד ברשימת המערך בבחירות לכנסת השביעית, ב-1969. עכשיו, שנואת נפשה חזרה לכנסת, בלי טובות ובלי ועדה מסדרת. "היא זכתה בפיס", אמרה הגב' מאיר. (המערך קיבל אז 51 מושבים בכנסת, והכול חשבו שזו כמעט תבוסה. 51).

"הכתובת הטבעית"

במידת מה אלוני אמנם זכתה בפיס. שני הגושים הגדולים, המערך והליכוד (שזה מקרוב קם), עשו יד אחת כדי למנוע זעזועים. הם הכשילו את הרעיון של פתיחת רשימות המועמדים, כדי למנוע התמודדות של תנועות ואישים חדשים בצל "המחדל". אלוני, שכבר היתה רשומה, נעשתה הכתובת הטבעית למצביעי מחאה. שמואל תמיר, שנבלע במעי הליכוד ערב המלחמה, רטן אחריה שאלמלא נבלע, הוא-הוא היה הופך לכתובת המחאה הטבעית, לא אלוני. אולי.

כך או כך, ר"צ פרצה דרך. מאותו הזמן ואילך התברר, (1) שיש פוטנציאל ניכר של מצביעי מחאה מן המעמד הבינוני, ו-(2) כרטיסי פיס יופיעו מפעם לפעם. הנסיבות, המזל וגם הכישרון יאפשרו אחת לארבע או שמונה שנים את גיחתה של תנועה חדשה, פחות או יותר משום מקום, אל מרכז הזירה. לפעמים זה יהיה עניין של אישים, לפעמים זה יהיה עניין של רעיון, רק לעתים רחוקות זה יהיה צירוף של אישים ושל רעיון.

שלוש שנים וחצי לאחר זכיית הפיס של אלוני בא תורה של ד"ש. מנחם בגין, המנצח הגדול של בחירות 1977, הינדס את ד"ש בכישרונו של פוליטיקאי ותיק. היא זחלה אל ממשלתו ללא כוח, ללא השפעה וללא כבוד עצמי - והתאדתה הרבה לפני הבחירות הבאות.

הבורגנות, הרקיעה והנעל

את הניסיון הבא עשו פורשים מתונים של הליכוד, ותיקי המפלגה הליברלית הישנה והנשכחת. הם הקימו באמצע שנות ה-80 את "המרכז הליברלי", והעמידו בראשו את שלמה להט, צ'יץ', ראש העיר רב השנים של תל-אביב. הוא התפטר, המרכז הסתחרר, ולא נודע כי בא אל קרבנו. המזכיר הכללי של המרכז ההוא היה עיתונאי פוליטי מאוד ששמו יוסף לפיד. לא קשה לנחש על מה דיברו בימים ההם סביב שולחן האוכל בביתם של טומי ושולמית. השאלה היתה תמיד מתי הבורגנות המעונה תרקע ברגליה, ותגיד שמספיק ודי. הגורל עצמו כנראה הועיד את משפחת לפיד להציע את הנעל שעל הרגל הרוקעת.

את כרטיס הפיס הנפיקו בשבילה אליטות פוליטיות, שהרגלי השלטון שלהן, וגם הרגלי האופוזיציה, הקטינו עד מינימום את יצירתיותן ואת דמיונן.

הפאניקה שאחזה את הליכוד לנוכח סופת יאיר המתקרבת הזכירה את הפאניקה שאחזה את מפלגת העבודה בסוף 1976 לנוכח סופת יגאל ידין המתקרבת. אז גם עכשיו, התשובה הנועזת היתה להקדים את הבחירות בכמה חודשים, כדי לנסות ולצמצם את נזקי הסופה. שני הניסיונות הסתיימו בתוצאה כמעט זהה: ב-1977, המערך העבודה-מפ"ם ירד ל-33 מושבים; וב-2013 ירד הליכוד-ביתנו ל-31 מושבים. אז, 33 מושבים הספיקו לאופוזיציה. עכשיו המערכת הפוליטית מפוררת במידה כזאת, ש-31 מושבים הם ניצחון ברור.

מרוקנות את החמצן

התפרצויות כאלה של מפלגות פתאומיות, המרוקנות את החמצן מסביבתן הפוליטית, מוכרחות להיחשב לביטוי של חוסר בגרות. זה אגב אינו ציון ערכי, אלא עובדתי. אי-בגרות, על פניה, גם אינה רעה. אם מערכת גמישה מספיק כדי להניב פריקות עול כאלה, אולי היא גם גמישה מספיק כדי לעשות תיקוני דרך תקופתיים, לטובת שלומה ולטובת הארץ שהיא מנהלת.

השאלה היא רק אם מפלגות פתאומיות מסוגלות לפתח נוסחה, שתאריך את תוחלת חייהן. מייסד שושלת לפיד לא הצליח. הרבה יותר מדיי מוקדם לחזות את עתידו של נסיך הכתר, אבל נטיותיו האוטוקרטיות - עשר שנים של מנהיגות ללא עוררין - אינן רומזות שיש לו מושג איך לנרמל את ההוריקן. אולי הוא חושב שנירמול מסוכן. אולי הוא צודק.

ישראל אינה הדמוקרטיה המערבית היחידה שהשתעשעה במפלגות פתאומיות. אם אינני טועה, הראשונה היתה צרפת, כמעט לפני 60 שנה. מוכר ספרים צעיר וכריזמטי, אלמוני בהחלט, הנהיג את מרד משלמי המסים המפורסם שנכרך בשמו: פוז'אדיזם. פייר פוז'אד (Poujade) היה בן 35 כאשר יסד את מפלגתו, והנהיג אותה אל השג מדהים בבחירות של 1955: היא קיבלה יותר מ-2.5 מיליון קולות, או 12%. אחד מ-52 הצירים ששלחה לפרלמנט היה פעיל סטודנטים צעיר, ז'אן מארי לה-פן, לימים המנהיג הכריזמטי של הימין הקיצוני.

"בית הבושת הגדול ביותר בצרפת"

פוז'אד היה כמעט הגדרה מילונית של ריקאציונר. הוא שנא את העולם המודרני, את העיר, את בעלי ההון הגדולים. הוא שנא יהודים, והציע לממן את "חזרתם לירושלים". לפרלמנט בפאריס הוא קרא "בית הבושת הגדול ביותר בצרפת". הוא רצה לחזור ולכנס את אסיפת המעמדות, זו שכונסה בפעם האחרונה ערב המהפכה הצרפתית, כדי ליצור "משטר פוליטי חדש".

פוז'אד מילא תפקיד לא מבוטל בהתמוטטות מוסדותיה של צרפת. "הרפובליקה הרביעית" רבת המפלגות והממשלות התמוטטה שלוש שנים לאחר כניסתו לפרלמנט. "הרפובליקה החמישית" אימצה נוסחת שלטון סמכותית. בראשה הועמד נשיא כול-יכול, שנבחר לתקופת כהונה של שבע שנים. יידרשו לרפובליקה הזו 20 שנה ויותר לפני שמפלגת אופוזיציה תצליח לנצח בבחירות.

לפוז'אד לא היה מקום ברפובליקה הזו, ומפלגתו התפזרה לכל רוח. למרבה הסקרנות, הוא עצמו נעשה ליברלי, ותמך במרכז ובשמאל. זמן קצר לפני מותו, בדיוק לפני עשר שנים, הוא הכריז כי לא יצביע בעד ז'אן מארי לה-פן גם אם ישברו את שתי רגליו.

בתו של לה פן קיבלה 18% מן הקולות בבחירות לנשיאות בשנה שעברה. אבל הקולות האלה לא העניקו לה שום כוח פוליטי. היא אפילו לא הצליחה להיבחר לפרלמנט. הרפובליקה החמישית הבטיחה את עצמה מפני פוז'אדיזם.

"אנחנו נכנעים"

אין כאן מקום לסקור את כל הפוז'אדיסטים בכל הארצות. אולי כדאי רק להזכיר את הקוריוז של עורך הדין מוגנס גליסטרופ (Glistrup) בדנמרק. ב-1972 הוא יסד את "מפלגת הקידמה", במחאה נגד שיעורי המס הגבוהים מאוד (בדנמרק כבשאר מדינות סקנדינביה).

הוא הסביר לדנים איך לרמות את מס ההכנסה, והבטיח לבטל אותו מעיקרו. הוא גם רצה לפטר כמעט את כל שירות המדינה, לסגור את כל שגרירויות דנמרק מעבר לים, ולבטל את הצבא. מדיניות הביטחון שלו היתה פשוטה: על גבולה של דנמרק תוצב מכונת הקלטה שתשמיע את ההודעה "אנחנו נכנעים", ברוסית.

בבחירות של 1973 קיבלה מפלגתו של גליסטרופ כמעט 16% של הקולות, 28 מ-175 מושבי הפרלמנט. עיון בתוצאות הבחירות של השנה ההיא (tinyurl.com/ad9ulg8) יראה את המידה שבה מפלגת גליסטרופ טרפה את הקלפים. היא הקיזה את דמן של המפלגות הגדולות. מפלגת העבודה שבשלטון איבדה שליש ממושביה, המפלגה השמרנית איבדה את חצי מושביה.

גליסטרופ האריך חיים פוליטיים קצת יותר מפוז'אד. שש שנים אחר כך הוא עדיין הצליח לקבל 20 מושבים. לאחר שנשלח נשלח לכלא על הונאת מס, מפלגתו התמתנה. 15 שנה לאחר כניסתה הפתאומית היא עדיין הצליחה לקבל תשעה אחוזים ו-16 מושבים. היא נמחתה מן המפה הפוליטית רק ב-2001. הבוחר הרוטן מצא ניחומים בחיקו של ימין ליברלי מתון.

דוגמה מעודדת יותר לחובבי לפיד היא זו של מפלגת הירוקים בגרמניה, שהתחילה כתנועת מחאה רב-גונית ומדאיגה ("ירוקים חומים", קראו לה, ברמז לנאצים), אבל נעשתה פרמגטית, והיא כיום חלק קבוע, חשוב ורב השפעה בפוליטיקה הגרמנית.

אף על פי כן נדמה שלפיד קרוב יותר אל הדוגמה של פוז'אד ושל גליסטרופ. בניגוד לירוקים, מפלגתו היא כלי הרכב של נהג אחד, רב-כריזמה ונועז, אבל סמכותי עם נטיות אוטוקרטיות ועם מצע מוגבל.

בין גיהוק למהפכה יש עוד קצת מקום באמצע, אבל אולי פחות מקום ממה שנדמה.

מפלגה שלישית, מועמד שלישי

הנה כמה דוגמאות של מפלגות, או אישים, שהגיחו פתאום, איימו על הסטטוס-קוו, ונעלמו כלעומת שבאו:

ארה"ב: רוס פרו, מיליארדר מטקסס, מימן בעצמו את מסע הבחירות היקר שלו ב-1992, וקיבל כמעט 20% של הקולות (tinyurl.com/3hlb2dp). ארבע שנים אחר-כך קיבל 9%. מפלגתו נמחתה מן המפה בשנת 2000.

בריטניה: רוי ג'נקינס (tinyurl.com/gnspu), שר הפנים לשעבר, ראש נציבות הקהיליה האירופית לשעבר, הנהיג מפלגה חדשה ב-1982, בהבטחה "לשבור את התבנית" של הפוליטיקה הבריטית. הסימנים הראשונים היו מצוינים, וחזו לו אפילו רוב בפרלמנט. מפלגתו התרסקה בבחירות של 1983, ומיהרה להיבלע בתוך המפלגה הליברלית הישנה.

צרפת: ז'אן מרי לה-פן, פעיל ימני קיצוני, שונא ערבים ויהודים, מכחיש השואה, הגיע למקום השני בבחירות לנשיאות ב-2002, לפני ראש הממשלה הסוציאליסטי ז'וספאן. אבל שיטת הבחירות מנעה ממנו ייצוג כלשהו בפרלמנט, ומפלגתו אינה מסוגלת לפי שעה להתרומם מעל 18%. הוא עצמו פרש לטובת בתו מארין.

יפן: שחיתותה של מפלגת השלטון הנצחית עוררה פעילים בודהיסטיים להקים את "קומייטו" , מפלגת "הממשלה הנקייה". היא זכתה ב-25 מושבים בבחירות של 1969. בשיא כוחה, ב-1979, הגיעה ל-57 מושבים (מתוך 511). היא השתתפה רק פעם אחת חטופה בממשלה. את "השיטה" היא לא הצליחה לתקן. היא התאחדה עם כוחות נוספים ב-1998, ויצרה את מפלגת הקומייטו החדשה (tinyurl.com/a92u27f).

* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com