אין הרבה תענוגות כמו רגעי הגילוי של מוזיקה חדשה ומסעירה. והתענוג רק מכפיל עצמו כשמסתבר לך שמדובר במוזיקה שאמנם חדשה עבורך, אבל באה מאמנים ותיקים שבעצם יש עוד שפע של היצע עצום מאחוריהם. ואולי מחכה בשאר החומר התמכרות כמו לדבר החדש שרק עכשיו נחשפת אליו?
בשבועיים האחרונים אני מרבה לבלות בדייטים צליליים ראשונים עם אלבום נפלא של אמן שמעולם לא נתקלתי בשמו, ומתחוור שמאחוריו כמעט מאה פרויקטים שונים. ג'יימס ג'קסון טות', האיש שקורא לעצמו "וודן וואנד" ובעוד כל מיני כינויים, יצר עכשיו אלבום נהדר, שלדברי אוהדיו שעקבו גם אחרי שפע עבודותיו בעבר, הוא כנראה הפסגה שלו. הדרך הכי טובה להזעיק מאזינים אל יופיו הכובש היא לתת קריאות כיוון ישירות. כל מי ששוחר את בוב דילן, ניל יאנג, ג'וני קאש, ניק קייב, קאלקסיקו, ווילקו, ג'איינט סאנד, איירון אנד וויין, ושאר אמנים על התפר שבין רוק ופולק, קאנטרי ובלוז, יוצרים עם כבוד למורשת ולמסורת אבל גם מחויבות אישית חזקה לאמירה מקורית - נקראים לדגל אל "שבועות הדם של הבלוז החדש".
נופיו משתרעים החל מ"ג'ון ווסלי הארדינג" של בוב דילן ו"אחרי הבהלה לזהב" של ניל יאנג, ועד ל"החיים הם אנשים" של ביל פיי ו"גלולה סייכדלית" של אותו יאנג.
עמוק ומרתק, כובש ונוגע, וגדל בכל האזנה, אני אכן נשבה ואף נשבע בו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
