לא רק שוויון בנטל

המחאה החברתית של קיץ 2011 היתה רגע מכונן בתודעה הקולקטיבית הישראלית, כך התברר בשבוע שעבר מניתוח התוצאות של בחירות 2013. המחאה שימשה הזדמנות לאוורר את הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות, אותו מסמך נושן שמדי כמה שנים מנוסח כהצעת חוק פרטית, שדינה התעלמות וקבורה פוליטית עוד לפני שהחלה את סיבוב החקיקה המקדמי.

הסיבות לכישלון בחקיקת החוק הן מגוונות. זאת, בין אם בשל ההתנגדות העקרונית של המפלגות החרדיות לחקיקתו של כל חוק יסוד שהוא, התנגדות שלוותה בממשלות הקודמות גם בזכות וטו; בין אם בשל חשש הממשלה להתחייב בחקיקה להענקת זכויות סוציאליות העלולות לסנדל את המדינה להוצאות-עתק; ובין אם בשל ההטיה המובנית של השרים וחברי הכנסת בקדנציות הקודמות לעבר שוק קפיטליסטי וקיצוץ כנפיה של מדינת הרווחה.

מה כולל חוק יסוד כזה? אמנם יש פערים גדולים בין הנוסחים שגובשו לאורך השנים, אולם העיקרון הבסיסי של החוק חל על כולם: הזכויות החברתיות, ובהן הזכות לקיום אנושי בכבוד (ובנוסח המצמצם, קיום מינימלי בכבוד), הזכות לחינוך, הזכות לקורת-גג, הזכות לבריאות, הזכות לרווחה חברתית (מונח עמום במכוון), הזכות לעבודה, ויש המוסיפים ואומרים - הזכות להתארגנות, הזכות לאיכות הסביבה - כל הזכויות הללו מועלות לדרגה חוקתית על-חוקית.

המשמעות היא שלחקיקה רגילה של הכנסת, לרבות תקנות וחקיקת-משנה, אסור לפגוע בזכויות אלה, אלא רק באופן מידתי, לתכלית ראויה ובתנאים הקבועים ב"פסקת ההגבלה" שבחוק היסוד.

עם זאת, חקיקת חוק יסוד כזה אין פירושה שלמחרת חקיקתו הופכות כל הזכויות הללו למשוריינות, וגורמות להעמקת הבור בתקציב המדינה בשל עומס קצבאות ותמיכות.

במשפט החוקתי הקלאסי מקובל היה להבחין בין זכויות "נגטיביות" מסדר ראשון, שעיקרן איסור על המדינה לפגוע בהן, כמו הזכות לשוויון או לתנועה; לבין זכויות "פוזיטיביות" מסדר שני, שעיקרן הטלת חובה על המדינה לספקן.

זכויות חברתיות שייכות אמנם לקטגוריה השנייה, שיש לספקן, אך מובן מאליו ואף מצוין בהצעות החוק במפורש, שהן יסופקו רק במידת האפשר ובכפוף לאילוצי תקציב המדינה.

בחירות 2013 מציבות שוב במרכז הדיון הציבורי והפוליטי את השאלות החברתיות-כלכליות, הן בשם מעמד הביניים והן בשם השכבות החלשות. זוהי הזדמנות פז לשלוף מהמגירה את חוק יסוד: זכויות חברתיות, ולהעמידו במרכז דיוני המשא-ומתן הקואליציוני, רגע לפני שהדבק מתקשה עד שלא ניתן יהיה עוד להפריד את השרים החדשים מכיסאותיהם.

לא ישובו בקרוב למוקדי קבלת ההחלטות

כמו שקדייה המבשרת את בואו של ט"ו בשבט, כך הגיעו שוב בעונתן הרמיזות על אודות חזרתם הצפויה, קרובה מתמיד, של אביגדור ליברמן ואהוד אולמרט לשולחן הממשלה. רגע לפני שמתחיל המשט-ומתן הקואליציוני, כבר היו מי שטרחו להביע דעה, במישרין או במרומז, לגבי הקצאת תיק החוץ, שאותו פינה ליברמן עם הגשת כתב האישום נגדו בפרשת השגריר בבלארוס; ולגבי שובו האפשרי של אולמרט להנהגת המדינה, נוכח היחלשותו של נתניהו והיעדר מנהיג אלטרנטיבי.

כרגיל, אלה הם מקסמי-שווא. ליברמן ואולמרט אינם צפויים לחזור לשולחן הממשלה.

ליברמן צפוי לעמוד למשפט בפרשת השגריר, שחומר הראיות בה עבר עיבוי ברגע האחרון, באופן המחזק את ההערכה כי אם יורשע בסופו של דבר, יוטל עליו קלון, שירחיק אותו מהממשלה ומהכנסת למשך הקדנציה הפרלמנטרית הנוכחית. המשך בנייתו כמותג לצידו של נתניהו כיורש הוודאי, וכמי שיעמוד בראש מפלגת השלטון וגוש הימין בבחירות הבאות, נראה כעת כתרחיש בדיוני.

אולמרט עומד עדיין במרכזם של שני הליכים פליליים חמורים. האחד הוא האישום בלקיחת שוחד בפרשת הולילנד, והאחר הוא הערעור התלוי ועומד בעליון בעניין זיכויו מפרשות טלנסקי וראשונטורס, ובעניין העונש הקל שנגזר עליו במחוזי.

נכון, הערעור עשוי להידחות, ואולמרט עשוי להיות מזוכה בשנית, גם בפרשת הולילנד. הכול אפשרי. אבל בינתיים, רחמנות ושיקול-דעת לקוי כמו אלה שהתגלו אצל שופטי המחוזי, שזיכו את אולמרט מרוב האישומים, לא מתגלים כל יום.

כך שלפי שעה, חוץ מכותרות מדיניות ופוליטיות שאולמרט ממשיך לספק בכנסים כאלה ואחרים, הוא אינו צפוי לשוב בקרוב למוקדי קבלת ההחלטות.