יש תקווה לממשלה

"אני שם ז'", אמר לי צעיר מיקירי הקרובים בתשובה לשאלתי "מה אתה מצביע?".
שימת הזין, סליחה, מבטאת בעיני תיעוב וסלידה מהשיטה ומהמערכת הפוליטית אליה נחשף יקירי.

פרשנים פוליטיים, סוציולוגים ומומחים למיניהם ימלאו אותנו באינספור ניתוחים והסברים להפתעות הבחירות האחרונות. ייתכן מאד שתחושת התסכול והביקורת של הצעיר הנ"ל מבטאת באופן המוחשי ביותר את רעידת האדמה בתוכה אנחנו מצויים.

לראש הממשלה היוצא יש עתה מטרה אחת ויחידה, כמו לכל קודמיו: לשמור על תפקידו ולשרוד בו משך זמן מקסימלי. שותפיו הקואליציוניים, יהיו אשר יהיו, יבלו את הקדנציה למן יומה הראשון, בהתלבטות מתמדת יום יומית, האם לשמר את השותפות או להפיל את הממשלה וללכת לבחירות חדשות.

קיוסק פינתי לא יכול לשרוד חוסר ודאות ויציבות ניהולית כאלה, לא כל שכן מדינת ישראל, המאבדת את דרכה לדעת ממערכת בחירות אחת לבאה. במשך השנים קמו מעת לעת גופים שונים, תנועות ויוזמות במטרה לשנות את השיטה. התוצאה ידועה, המחלה נמשכת ומתעצמת. מכישלון אחת ההתארגנויות המשמעותיות של העת האחרונה ניתן וחובה ללמוד כדי לצאת לדרך חדשה.

בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה הוזמנתי לשיחת סלון אצל אילן בן דב, עם אבי נאור, אקס אמדוקס והיזם המניע את "אור ירוק", וגבי ברבש, מנכ"ל המרכז הרפואי "איכילוב" ולשעבר מנכ"ל משרד הבריאות. הדיון התמקד בכשלי המלחמה כבבואה של שיטת ממשל חולה המחייבת הבראה ותיקון דרסטיים. כך נולד אירגון בשם "יש תקווה לשיטת ממשל חדשה" שהמטרה האחת והיחידה שנקבעה לו על ידי מייסדיו הייתה להוביל לשינוי שיטת הממשל כדי לאפשר יציבות בסיסית החיונית כל כך לניהול מקצועי ואפקטיבי של המדינה.

על רקע המשבר החמור של המלחמה צמח הפורום במהירות והצטרפו אליו בכירים ומובילי דעה ממגוון תחומים. ביניהם מהמגזר העסקי יוסי רוזן, יו"ר החברה לישראל, מיכאל שטראוס ויעקב פרי, יו"ר מזרחי טפחות, מאגף הביטחוניסטים האלופים במיל. איתן בן אליהו וגיורא איילנד, מהצד הפוליטי גידי גרינשטיין, יו"ר מכון רעות ויועץ המו"מ מוטי קריסטל, הפרסומאים אילן שילוח וגיל סמסונוב והעיתונאים ארי שביט, נחמה דואק, דליה יאירי ובן כספית. פרופ' אוריאל רייכמן, אבי "הבחירה הישירה לראשות הממשלה" ונשיא המכללה הבינתחומית והשרים לשעבר, הפרופסורים אמנון רובינשטיין ויעקב נאמן, ליוו את הפורום בראשית דרכו בסיעורי המוחות.

הבטחת מימון נדיבה לפעילות מצד אבי נאור ואילן בן דב אפשרה התנעה מהירה ויעילה של הפעילות ובתוך זמן קצר החלה העבודה. המטרה שהוגדרה הייתה גיבוש סט מינימלי של שינויי חקיקה, שיובילו לחיזוק יציבות הממשלה ומשילותה. על החוקים להיות ברי השגה במהלך הקדנציה של הכנסת.

ההנחה הייתה שמפלגת "קדימה" בראשות אהוד אולמרט פתוחה לשינויי שיטת הממשל, "ישראל ביתנו" ואביגדור ליברמן חרטו את השינוי על דגלם, ול"ליכוד" ו"לעבודה" יהיה עניין בשינוי כדי לחזור למובילות.

בתוך זמן קצר החלה פעילות אינטנסיבית מול שרים וחברי כנסת מכל הזרמים לקידום החוקים שנבחרו כמחוללי השינוי בשיטת הממשל: ראש הסיעה הגדולה נבחר לראשות הממשלה לארבע שנים מלאות וניתן יהיה להפילו רק ברוב של 77 ח"כים שיציעו מועמד חליפי מוסכם (חוק "אי האמון הקונסטרוקטיבי" כבר היה קיים).

הממשלה תמנה עד 18 שרים אשר יתפטרו מהכנסת ("החוק הנורבגי") ויאפשרו עבודה פרלמנטרית של 120 חברי כנסת במשרה מלאה. אחוז החסימה יועלה בהדרגה ל4% כדי לאפשר התגבשות של מפלגות יותר גדולות ויציבות. העדר אישור תקציב המדינה לא יגרום להפלה אוטומטית של הממשלה וישים קץ לסינדרום שיתוק הממשלה מדי רבעון רביעי ולהשתוללות סחטני התקציב. הכנסת תהא רשאית לפטר שר ברוב של 73 חכ"ים לפחות.

לשינויי החקיקה שתכליתם חיזוק הממשלה והבטחת יציבותה במשך קדנציה מלאה, תוכננה להתלוות רפורמה ניהולית והעמקה של בקרת הכנסת על עבודה הממשלה. כך למשל הוצע שכל שר יציג לוועדה הרלוונטית לתחומו בכנסת תכנית עבודה שנתית ועידכון רבעוני על מידת העמידה של משרדו ביעדים, תוך הסבר הפיגורים והחריגות, בדיוק כמקובל בכל אירגון עם ניהול מקצועי סביר.

במקביל הוכן מתווה לתכנית פעולה לשיפור איכות הניהול של משרדי הממשלה, תוך מיקוד במינוי מנהלים בעלי כישורים וניסיון הולמים לתקופות קצובות מראש, כדי לאפשר אופק סביר של לימוד הנושאים והאתגרים בכל מיניסטריון, גיבוש תכניות פעולה וקדנציה סבירה ליישומן.

העבודה מול יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט, פרופ' מנחם בן ששון, שפעל בעצמו לשינויי שיטת הממשל בברכת ראש הממשלה אולמרט, הייתה פרודוקטיבית ביותר ושיתוף הפעולה היה מלא. בפגישותינו עם עשרות חברי כנסת מרוב סיעות הבית, זכינו לברכת דרך חמה ולהנהוני ראש ברורים באשר לתמיכתם בשינויי החוק שקידמנו. שש הצעות חוק נכנסו לתהליכי הכנסת ואחד מהם, צמצום מספר השרים בממשלה ל-18, אף עבר בקריאה ראשונה.

התחושה הנאיבית שיש תקווה לשינויים המיוחלים ליוותה את פעילי הארגון במשך זמן. סדנא אינטנסיבית עם מנכ"לי משרד רוה"מ ומזכירי ממשלה בעבר סימנה את סימן השאלה הראשון להיתכנות השינויים. יוסי קוצ'יק, אורי שני, גדעון סער ובוז'י הרצוג תיארו מציאות פוליטית וממשלית עגומה ולא נתנו סיכוי סביר לשינוי.

גם המציאות הפוליטית טפחה על פנינו. התברר שהבטחות לחוד ואצבעות לחוד. הבעות תמיכה במפגשים אינטימיים עם שרים וח"כים ובדיוני ועדות הכנסת, לא תורגמו לדחיפה של השינויים בחקיקה ולהצבעה עבורם בזמן אמת. החשבונאות האישית והמפלגתית גברה על ההבנה העמוקה של כל הפוליטיקאים ששינוי שיטת הממשל הוא צו השעה.

כך התפוגגה לה יוזמת "יש תקווה". גם יוזמות וארגונים אחרים שפעלו באותה תקופה באותו נושא לא הניבו תוצאות. כישלון הניסיון לאחד כוחות בין הגופים השונים האיץ את ההחלטה להפסיק את פעילות "יש תקווה".

הקואליציות והתרחישים העומדים היום בפני ראש הממשלה להרכבת ממשלה הם רבים ומסובכים. גם ההרכב המושלם, אם קיים כזה, לא ירגיע את חששו של המנהיג ששותפיו לרגע יחליטו על סיום הכהונה של הממשלה. חוסר ודאות זה יאפיין גם כל שר וחבר כנסת המשתתף בקואליציה ובכך יימשך חוסר היציבות והעדר המשילות. ממשלת 90 המנדטים של נתניהו-ליברמן-ש"ס ומופז היא הוכחה ניצחת לכך.

לכן, הפתרון המתבקש היום הוא לגבש במהירות קואליציה של מפלגות המבינות את גודל השואה ששיטת חוסר הממשל תביא בסופו של דבר על מדינת ישראל. ההסכם הקואליציוני יכלול סעיף אחד ויחיד של הסכמה על שינוי השיטה ב-6-5 עקרונות יסוד מוגדרים ומוסכמים ועל בחירות חדשות לכנסת ה-20 בתוך 90 יום.

כנסת חדשה וממשלה בשיטת ממשל מתוקנת ובריאה המאפשרת יציבות ניהולית הן התקווה היחידה של ישראל. ישראל "חזקה", הסדר עם הפלסטינאים, שיוויון בנטל, צמצום פערים חברתיים ושאר ההבטחות המתנוססות עדיין על שלטי החוצות, ימשיכו להיות חלומות באספמיה כל עוד לא נשנה את שיטת הממשל, ויפה שעה אחת קודם.

* הכותב שימש כמנכ"ל "יש תקווה לשיטת ממשל חדשה"