יש עתיד

"מאסטר שף", תוכנית הגמר, יום ג', 21:00 קשת

עם מספרים לא ניתן להתווכח: גם מי ש"מאסטר שף" אינה המנה המועדפת עליו בתפריט הטלוויזיוני, לא יכול שלא להסכים עם היותה תוכנית הריאליטי המצליחה ביותר בתולדות הטלוויזיה בישראל.רייטינג ממוצע של 37% הוא נתון מטורף, כמעט לא-הגיוני.

ערב עליית העונה הנוכחית, העזתי להתנבא כאן שזו הולכת להיות עונת שיא לתחרות הבישול הזאת, שהיא עומדת להיות המנה המנחמת (כפי שנתבקשו המתחרים לבשל באחד הפרקים), של המעמד הבינוני המצולק והפגוע, זה שיוצא לקרב מאסף על קיומו. זה שעבורו חיים כהן, אייל שני ויונתן רושפלד נראים כמו גלויה מזמנים טובים יותר, שבהם היה יכול להרשות לעצמו לציין כל אירוע משפחתי במסעדותיהם, בעוד שהיום הוא בוחן ארוכות את תווית המחיר על המוצרים בסופרמרקט, רגע לפני שהוא משליך אותם אל העגלה.

יהיה מי שיאמר שהרחקתי לכת עם הדימוי הזה, אבל קו ישיר מתוח בין הנתח העיקרי של צופי "מאסטר שף" (שנמצאים לפי הפילוחים מעט מעל הממוצע מבחינת השכלתם והכנסתם), לבין מצביעי "יש עתיד".

בחזרה לאולפן בנווה-אילן: כבר מהעונה הראשונה שלה היה ברור ש"מאסטר שף" אינה תוכנית על אוכל, היא תוכנית על אנשים. לא סתם אנשים, אלא כאלה שלא יכולים להעמיד פנים. המשפט האחרון ראוי להסבר: עבור לא מעט אנשים, הסירים במטבח הם שילוב של פוליגרף ופסיכולוג: הם מוציאים ממי שעומד לידם את האמת שלו - ורק את האמת, כפי ששום פן בחייו לא ישקף. האמינות הזאת כובשת. בפריים-טיים שכולו העמדת פנים אחת גדולה, נעים לגלות כנות נדירה כל-כך ממי שצובע את התבשיל בדם ליבו וממליח אותו בדמעותיו. אני לא משלה את עצמי שהערכים הללו עמדו לנגד עיני הזכיינית קשת שראתה ברכה (66 מיליון שקל הכנסות, כפי שפורסם אתמול ב"גלובס") בעמלה, אבל כראוי לנושא התוכנית, הבינו מפיקיה שכאשר יש בידך חומרי גלם טובים, התרומה הכי טובה שלך כשף מסתכמת לפעמים בלדעת לא לקלקל אותם עם יומרות משלך, אלא לאפשר להם להפגין את טעמם. איך כתב פעם גדול המשוררים העבריים, נתן אלתרמן: "אפשר לרמות את בני האדם, אבל לא את בני המעיים".