קצת פולנית, ד"ר טיבי

הלב יוצא לחבר הכנסת אחמד טיבי. איזו החמצה, הוא אומר. אילו עוד 10% מהאזרחים הערבים היו מצביעים בבחירות, היה אפשר להוריד את בנימין נתניהו מן השלטון.

מר טיבי מעורר בי רגשות מעורבים, לפחות מאז נשא את הנאום יוצא הדופן על שואת היהודים, בדיוק לפני שלוש שנים (לצפייה, סרקו את הברקוד). זה היה משא כה מעמיק, כה רב אמפתיה, כה אמיץ, עד שקשה להגיד על טיבי במידה של נחרצות שהוא מחרחר שנאה ופורם תפרים של דו-קיום. הסתייגויות כאלה אין כמובן כלפי חנין זועבי או ראאד סלאח. שנאה ופרימת תפרים יהיו תיאורם המקצועי בכל רשת חברתית.

הנה אפוא עצה לחבר הכנסת טיבי: לפני שהוא מתלונן על עשרת האחוזים האבודים, שמא יתלונן על תרומתם של חבריו לאיבה האינסטינקטיבית שהפוליטיקה הערבית בארץ מעוררת אצל הרוב המכריע של היהודים? שמא ישאל את עצמו מדוע מנהיג המרכז הפוליטי של ישראל מודיע תיכף לניצחונו, כי לא יישב בשום גוש חוסם עם גברת זועבי?

מיעוטים תמיד כורתים בריתות, אלא אם כן יש להם צורך דחוף ליפול על חרבם. יהודים יכולים ללמד את רוב המיעוטים איך להתנהג. הם השתיירו, איכשהו, בזכות שיעורים כלשהם של גמישות ושל נכונות לקבל כללי התנהגות. הנכונות הזו לא חייבה אותם להתבטל, אלא היא חייבה אותם לוותר על חתירה להריסת המדינה שבתוכה ישבו.

הם לא רצו לפרק אותה

לא, אינו זהה מצבם של הערבים בישראל למצבם של היהודים בפולין בין שתי מלחמות העולם: היהודים מעולם לא היו רוב בפולין. הגירה מסיבית לא הפכה אותם למיעוט בביתם. אבל הם ישבו בה מאות רבות של שנים, כנראה יותר מרוב המשפחות הערביות בגליל ובשומרון; הם היו אזרחי שלוש אימפריות, לפני שתהפוכה פוליטית הפכה אותם לאזרחי רפובליקה חדשה. רובם לא דיברו את לשונה, ולא יכלו להזדהות עם סמליה ועם מאווייה.

היהודים לא היו עשויים מקשה אחת. הם התקשו להסכים אלה עם אלה על רוב הדברים. ממילא לא יכלו להסכים עם המדינה הפולנית, שלא רצתה בהם. אבל הם לא עשו יד אחת עם אויבי פולין כדי לפרק אותה. אילו הייתה פולין מתפתחת באופן דמוקרטי, ואלמלא פרצה מלחמת העולם, ואילו, ואילו, ואילו, היהודים היו תופסים בהדרגה מקום מתקבל על הדעת בפוליטיקה הפולנית. הם תפסו אותו בהרבה פוליטיקות אחרות.

יהודי פולין, 10% ויותר מאוכלוסייתה, עשו מאמץ להתרגל לנסיבות שאליהן נקלעו. רבים מהם היו ציונים, אבל לא רובם. רבים היו דתיים במובן האולטרה אורתודוקסי, אבל לא רובם. רבים (מאוד) היו סוציאליסטים מתקני עולם, אבל לא רובם. אלה האחרונים לא טרחו בדרך כלל להתמודד בבחירות לפרלמנט. אבל הציונים והדתיים דווקא התמודדו, ועשו עסקים עם המפלגות הפולניות. אגודת ישראל למדה איך להתעסק עם פוליטיקאים חילונים לא בכנסת, אלא בסיים (פרלמנט) בורשה. בממשלת ישראל הראשונה ישבו שני שרים שכיהנו קודם כמנהיגי סיעות בסיים.

לא להסתגל, לא להיזהר

ב-2001 הכריז יושב ראש ועדת המעקב של ערביי ישראל, "אני לא מבין, ליהודים מותר להפגין לאומנות - ולערבים אסור? מה שחברי הכנסת הערבים עשו משקף את הקונצנזוס המוחלט בציבור הערבי".

כתבתי אז רשימה, "האימא הפולנייה מדברת אל ערביי ישראל" (לקריאה, סרקו את הברקוד), שבה הבעתי את דעתי כי הוא טועה, יושב הראש העוקב. "מיעוטים לאומיים, בייחוד בארצות במשבר, מקבלים עליהם כללי התנהגות שונים. הם אינם עושים כל מה שהרוב עושה, מפני שהם מבינים את עמדת החולשה הבסיסית שלהם. אם 'הקונצנזוס המוחלט' שלהם מתנגש עם 'הקונצנזוס המוחלט' של הרוב, המיעוט הוא זה הצריך להסתגל, או לפחות להיזהר".

עשר השנים הבאות הראו עד כמה נציגיהם הנבחרים של ערביי ישראל אינם מוכנים להסתגל, או להיזהר. הם הפכו את עצמם לאופוזיציה לא לממשלות ישראל, אלא לעצם המדינה שבבית הנבחרים שלה הם יושבים. מעשים של חוסר נאמנות אזרחית כמעשיהם, היו צריכים לשלול מהם את הזכות לייצג ולשרת. סובלנותה של מדינת ישראל כלפיהם היא מופת של התנהגות דמוקרטית, אפילו בארץ שרבים מן הפוליטיקאים היהודים שלה קשרו קשר נגד החירויות הדמוקרטיות.

מה הם חשבו, חברי הכנסת "הפלסטינים תושבי ישראל" (בלשון הזהב של עזמי בשארה)? הם בוודאי לא הניחו שהם מקדמים את האינטרסים של בוחריהם. הם הניחו את הנחתם הכוזבת של מהפכנים, שבמאבק בין הכול לבין לא-כלום, עדיף הלא-כלום על-פני קצת.

לא מצביעי חד"ש בגוש דן

עכשיו בא טיבי להצטער על כך שלא הצליח להוריד את נתניהו מן השלטון? האם הסתתרה בינתו? האין הוא מבין, האיש האינטליגנטי ורב-האנפין הזה, שמשימה היסטורית כזאת מצריכה הכנה הרבה יותר רחבה מהוצאה של עוד מאה אלף ערבים אל הקלפיות? האם אינו מבין שהיא מחייבת לא ברית עם "היהודים הפרוגרסיביים", מצביעי חד"ש בגוש דן, אלא עם ההמונים היהודים? אותם ההמונים שאינם שונאים ערבים לתיאבון, אבל שונאים בהחלט ערבים הקוראים לחיסול מדינתם?

אולי זו ההזדמנות להציע לטיבי להציע לח"כים הערבים להציע לבוחריהם לחזור ולהרהר. איש לא יבקש מהם לוותר על זהותם, איש לא יבקש מהם לוותר על הזדהותם. אין אפילו טעם להעמיד פנים שאפשר לבקש מהם לוותר על חלומותיהם. יש טעם, לעומת זאת, לקרוא להם להתעשת, ולהתחיל להתנהג באופן פרגמטי ואחראי. כדי להשיג הישגים הם זקוקים להסכמת הרוב, או לפחות לקשרי עבודה רציניים עם חלקים ניכרים של הרוב. חנין-זועביזם וראאד-סלאחיזם לא יועילו להם. אבל אולי שאר הרוח והאמפתיה שגילה טיבי ב-27 בינואר 2010 יוכלו לשרת אותם.