מיוחד: הדרך של דנה אביב-אופיר לבוטיק ההשקעות שהקימה

עד גיל 38 דנה אביב-אופיר לא ידעה מה היא רוצה לעשות בחיים. חמושה בשלושה תארים אקדמיים במדעי המדינה, במדעי הרוח ובמשפטים, כולל סטאז' ורישיון עריכת דין, ניסתה את מזלה בכתיבה עיתונאית, עבדה שנים אחדות בחברת הנדל"ן המשפחתית, אבל תמיד נשארה בצד.

אביב היא בת הזקונים של איש הנדל"ן משה אביב ז"ל, שנהרג לפני כעשור כשנפל מהסוסה שלו. הוא השאיר לארבעת ילדיו את חברת אביב, שכללה גם את חברת אוסיף הציבורית. לפני כשש שנים נמכרה אוסיף לארקדי גאידמק תמורת כ-600 מיליון שקל, שחולקו בין הילדים. אחיה הגדולים דורון אביב ודפנה הרלב החליטו להמשיך בעסקי הנדל"ן, והם מנהלים את חברת אביב אלרון. דנה, לעומתם, הסתפקה בניהול השקעותיה באמצעות בנק לאומי.

"מתחילת הדרך הייתי מאוד מעורבת בניהול הכספים. עבדתי מול אבי שגב, שהיה בכיר בתחום הייעוץ וניהול ההשקעות, ויום אחד הוא אמר לי שלקוח הציע לו להקים חברה לניהול תיקים. הלכתי הביתה, ואז חזרתי אליו והצעתי ששנינו נתאחד. לקח זמן, אבל מה שהחל כאמירה שנשארה באוויר, התחיל להתקרב למימוש. הגשנו בקשה לרשות לניירות ערך לרישיון לניהול תיקים, ולמרות ששמענו סיפורי אימים על התהליך, זמן קצר אחרי שסיימנו להגיש את הכול לפי כל הדרישות, קיבלנו את הרישיון".

לפני כשבעה חודשים הם יצאו לדרך, עם "אביב-שגב ניהול השקעות". בוטיק השקעות, שמתמקד בניהול תיקי השקעות פיננסיים ללקוחות פרטיים ולחברות. המטרה שהציבו לעצמם היא לגייס תוך שנתיים 150-200 לקוחות בהיקף של 150 מיליון שקל. "אנחנו מתקדמים יפה לקראת היעד הזה".

- למה נכנסת לתחום עתיר סיכונים בלי רקע פורמלי? מה ניסית להוכיח?

"אני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. אני צריכה להוכיח רק לעצמי. הרצון הזה הוא כנראה בד.נ.א שלי. באתי ממשפחה של אנשי עשייה, אבא ואחים מצליחים, ומתוך בחירה עמדתי בצד. עכשיו זה הזמן שלי למלא את חובותיי לעצמי.

"אני טיפוס מאוד מודע, ואני יודעת שאי אפשר לרצות את כולם. לא משנה מה אעשה, יהיו כאלה שיגידו שבגלל שאת עשירה את יכולה להרשות לעצמך לא לעשות כלום. שיגידו. אני מחנכת את עצמי להתעסק במה שטוב לי, בהגשמה עצמית.

"לאורך השנים היו לי הרבה הצעות להיכנס לשותפויות בעסקים, למלון בוטיק, לייבוא מותגי אופנה. זה לא עניין אותי. אני אוהבת חדשנות, אני רוצה לקחת קונספט ולפתח אותו, אני רוצה להיות מעורבת ואני רוצה שליטה, לא מעניין אותי להיות שותפה שקטה".

- מהיכן מגיעה האמביציה?

"הייחוס המשפחתי הוא חלק קטן בפאזל הזה. כשאנשים אומרים 'משפחת אביב', הם מתייחסים לאחים הגדולים שלי. אין לי צורך להגיד 'הנה, גם אני', זאת לא המוטיבציה שלי. חשוב לי להיות מסופקת ולממש את עצמי".

- איך למדת לבד את התחום הפיננסי?

"זה תהליך. כשהתחלתי להשקיע, בהתחלה באופן סולידי ביותר ואחר כך בצורה יותר מאסיבית, התעורר בי עניין. צברתי ידע תוך כדי ההתנסות - היו לי שיחות עם אנשים, עקבתי אחרי השוק, קראתי ספרים, גלשתי באינטרנט, אבל הכי נכון להגיד שהייתי בעיקר מעורבת בניהול התיק שלי ועקבתי אחריו באדיקות.

"כמובן, בזכות העובדה שלמשפחה יש חברה בורסאית, הכרתי מושגים כמו הנפקה, אג"חים, קרנות, מניות. זה יצר אצלי מטען בסיסי. אבל חשוב לי להדגיש שאבי הוא מנהל ההשקעות הראשי. הוא מתווה את האסטרטגיה הראשית, והוא נותן את ההוראות הפורמליות בניהול התיקים. העסק מתבסס על השילוב בינינו".

"אבא לא לחץ"

אביב, 39, נולדה בחולון. כשהייתה בת 3 עברה המשפחה להרצליה פיתוח. "אבא הימר נכון, הוא ראה את הנולד. היום מגרשים נמכרים בהרצליה פיתוח בעשרות מיליונים, אבל אז היו בינינו ובין השכנים המון מגרשים ריקים. זה לא היה גלי תכלת של היום, הרחובות לא היו מאוכלסים לגמרי, היו בעיקר קוטג'ים עם גרעין אנגלוסקסי".

- באיזה בית גדלת?

"תמיד חיינו ברווחה, אבל מסביבנו חיו אנשים ברמת חיים נאה, והם לא היו עשירים או מיליונרים. לא הייתי יוצאת דופן משום בחינה. כשהתחלתי לרכוב, אבא קנה לי סוס, אבל הוא תמיד עודד אותנו לעבוד.

"גדלנו בבית גדול, כך שבהחלט היה ביטוי לכך שאבא הצליח בעסקיו. אבל לימדו אותי שהכסף לא עושה את הבנאדם. לא לשפוט אדם לפי הלבוש שלו, התיק, האוטו. הבית היה בדמותם של הוריי: לא נהנתנים, לא ראוותניים, לא פזרניים. אימא שלי כזאת עד היום".

- כבת זקונים, היית מפונקת יותר מאחייך?

"אם תשאלי את האחים שלי, הם בטח יגידו שכן. אבל אני חושבת שזאת גם תולדה של הנסיבות, כי נולדתי לחיים של שפע ורווחה. אני הרבה יותר נהנתנית מהם, אוהבת אסתטיקה ועיצוב ומוכנה להשקיע בזה, אם כי לא בפזרנות. אני אוהבת אוכל טוב, יין טוב, כשאני נוסעת לחו"ל אני אוהבת להתפנק במלונות בוטיק טובים. המלון האהוב עליי הוא Casa Angelina, שנמצא באזור פוזיטנו, איטליה. הוא מעוצב כולו בלבן, ומהחלונות נשקף נוף מהפנט של ים כחול".

- לחצו עלייך לעבוד בחברה המשפחתית?

"אבא לא לחץ עלינו לעשות שום דבר, אבל הוא בהחלט רצה שכל הילדים ימשיכו את דרכו ויעבדו ביחד. בזמן לימודי התואר הראשון עבדתי בחברה בכל מיני תפקידים של שיווק ומזכירות, ואחר כך אבא הציב אותי כאחראית על תחום הנדל"ן המניב באנגליה, נסעתי איתו לשם ועסקתי בתיאום. אני חושבת שלאבא שלי היו תוכניות לגביי בחברה, אבל אני הייתי בשלב הסטאז' בעריכת דין, ולא יכולתי גם ללמוד, גם להתמחות וגם להשתלב במשרה אינטנסיבית".

- הוא התאכזב מזה?

"באופן רשמי לא אמרו אצלנו לאף אחד מה לעשות, אבל בהחלט היה רצון שניכנס לעולם העסקים המשפחתי. עם האחים שלי זה באמת הצליח, החברה הייתה יותר קטנה, והם הרגישו שמצפים מהם לעזור יותר. אני הייתי עסוקה בענייניי, ואבא לא הפעיל מכבש לחצים, נתן לי להתבשל. הוא הכיר אותי מאוד טוב וידע שלא טוב ללחוץ עליי, וזמן קצר אחרי שסיימתי את הלימודים הוא נפטר.

"אני חושבת שהוא היה גאה בי שהקמתי עסק, למרות שהוא הבין בכלכלה באופן שטחי - הוא לא התעניין במיוחד בשוק ההון, העדיף נדל"ן. פעם הוא סיפר לי איך הוא וחבריו הקבלנים שואבים סיפוק מלעמוד במגרש ריק שעליו ייבנה בניין, לראות את הבטון, את היסודות. זה עושה להם את זה - יותר ממספרים על נייר".

סיפור מותו הטראגי של אביה מלווה אותה עד היום. "הוא יצא לרכוב על פפוניטה, הסוסה האהובה שלו, ונפל ממנה. הוא רכב ללא קסדה וכנראה, לפי אופן הנפילה, איבד את ההכרה. הסוסה חזרה לבדה לחוות הסוסים של אחותי דפנה, ושם יצאו לחפש אותו.

"כל זה קרה בשבת בבוקר, הייתי לבד בבית אחרי לילה של בילוי וקמתי בקושי. הטלפון לא הפסיק לצלצל. זו הייתה אחותי דלית, ובפעם השלישית הבנתי שקרה משהו, כי זה לא אופייני לה. היא אספה אותי, וכל האחים עם אימא התאספו באיכילוב, ביחידת הטראומה. הוא עבר ניתוח חדשני, אבל זה לא הצליח. בינתיים באו לבקש מאיתנו לתרום איברים, שזה בסדר גמור, אבל כל הסיטואציה קשה לעיכול. המוות שלו היה חוויה מטלטלת".

בעקבות המקרה, היא הפסיקה לגמרי לרכוב על סוסים. "כבר שנה קודם התרחקתי מהרכיבה כי גרתי בתל אביב. אבא שלי מאוד רצה שאחזור לרכוב ונרכב ביחד, אבל לא הספקנו. הסוס הנאמן שלי עוד בחיים, אבל הוא כבר יצא לפנסיה והוא גר כיום בחווה ביחד עם פפוניטה".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי" הנמכר גם ברשת סטימצקי