ארוכה הדרך לטימבוקטו

יש שמות גיאוגרפיים שחרגו זה מכבר מן הגיאוגרפיה הפיזית ונעשו מטאפורות. אנחנו יודעים זה 100 שנה ש"ארוכה הדרך לטיפאררי", מבלי לדעת בדיוק איפה היא (אירלנד, אבל מה זה חשוב).

שיר מפורסם של הגשש החיוור לפני 45 שנה, על התגייסות ישראלים מכל העולם לעזרת ארצם הנצורה, החזיר אחד מהם מ"קמצ'אטקה", זאת אומרת ממקום רחוק להפליא (הם לא חשבו על חצי האי בירכתי המזרח הרחוק של רוסיה).

אפילו רומא, ב"כל הדרכים מובילות לרומא", איננה בהכרח רומא הגיאוגרפית. וסארייבו, שבה הוצת הפתיל הקטלני של מלחמת העולם הראשונה, הפכה למושג כמעט ערטילאי, לפני שמלחמת אזרחים איומה הזכירה לעולם שהיא בעצם הוויה ממשית מאוד.

טימבוקטו היתה ראויה להכרה גיאוגרפית מלאה הרבה לפני שנעשתה שדה קרב במלחמה נגד הטרור. היא אחת הערים העתיקות של יבשת אפריקה, חוליה הכרחית בסחר בין יבשתי שחצה את מדבר הסהרה עוד מן המאה ה-12.

בדידות מזהרת בין דיונות הסהרה לא מנעה את הפיכתה למרכז של למדנות ושל רוחניות.

אף על-פי כן, ללשונות המערב היא נכנסה כשם נרדף לקצה העולם. "מכאן ועד טימבוקטו", אומרים באנגלית. לפי הסבר אחד, טימבוקטו היא צירוף של שתי מלים בלשון הברבר, המדוברת בצפון מערב אפריקה. "טין" הוא מקום, "בוקט" הוא רחוק מאוד.

יש גם הסברים פולקלוריסטיים הרבה יותר עסיסיים אבל אולי סבירים פחות.

פצצות זמן מתקתקות

כוח מוטס של צבא צרפת שחרר השבוע את טימבוקטו מידיהם של אסלאמיסטים מזיקים במיוחד, שותפי אל-קאעידה, שהשתלטו עליה בשנה שעברה. היא שייכת למאלי הענייה המרודה, אשר היתה מושבה צרפתית עד עצמאותה, לפני 50 שנה ויותר.

מאלי בעצם היתה המצאה צרפתית. היא נולדה על מפותיהם של שרטטים רחוקים, אשר התכוונו בסך הכול לקבע את חלוקת אפריקה בין אימפריות אירופיות. אף אחת מן הטריטוריות שהם בראו לא נועדה להיות מדינה עצמאית, קל וחומר מדינת לאום. מאחר שהן נוצרו לנוחיות השליט, נדחסו אל קירבן קבוצות שבטיות ולשוניות בלי שים לב למידת ההתאמה שלהן, או למידת רצונן לחיות זו עם זו.

יש באזור הסהרה שורה של מדינות כאלה - סודאן, צ'אד, ניז'ר, מאוריטניה ומאלי - שבהן התפתחו מלחמות אזרחים, או איבות פעילות, בין הצפון הערבי ובין הדרום האפריקאי השחור. הן היו לא טבעיות על פי אמות מידה אירופיות. בעצם, כמעט כל ארצות אפריקה היו פצצות זמן מתקתקות מיומן הראשון. את התוצאות האיומות ראינו בניגריה, לפני 45 שנה; בקונגו, פעם אחר פעם, אבל במיוחד לאחר 1997; ברואנדה ובבורונדי כמעט לפני עשרים שנה; ובחלקים גדולים של מערב אפריקה מאז אמצע שנות ה-90.

אסלאמיסטים חוטפים ארץ

הקדירה של מאלי התחילה לבעבע הרבה לפני שאל-קאעידה שלחה זרוע ארוכה אל צפון אפריקה. במאלי, האסלאמיסטים תפסו תחילה טרמפ על תנועה בדלנית, המנסה זה שנים לכונן מדינה בשביל שבטי הטוארג, לפני שפנו אל היעד האמתי: אסלאמיזציה כפויה.

ראינו את שיטת הפעולה הזו במקומות אחרים. אסלאמיסטים חטפו מרד לאומי-שבטי בצ'צ'ניה, באמצע שנות ה-90; אחר כך באפגניסטן. האסלאם דחה מאז ומעולם חלוקה על פי מוצא אתני או גזעי. כשלעצמה, הדחיה הזו היתה ביטוי של פתיחות ושל סובלנות. אבל האסלאמיסטים של זמננו עוללו לה מה שעוללו לכל בניין הפירושים והמסורות של האסלאם: הם משתמשים בעטיפה, אבל מרוקנים את התוכן.

בשעה שהאסלאם הקלאסי ניסה להרחיב את המכנים המשותפים, האסלאמיסטים בזים לכל גילוי של אינדיבידואליזם באשר הוא. כשהם תופסים את השלטון, או את הפיקוד, הם הורסים זהויות, מוציאים מסורות מקומיות אל מחוץ לחוק, ומנסים למחוק את ההיסטוריה אם אינה מתיישבת עם פירושיהם השטחיים.

בטימבוקטו הם הראו את נחת זרועם. כאשר כבשו אותה, בתחילת השנה שעברה, הם מיהרו להרוס את מסגדיה המפורסמים. כאשר עמדו לאבד אותה, בשבוע שעבר, הם שרפו (לפי הדיווחים) את אוסף כתבי היד הנדירים בספריות טימבוקטו, אוצר בלום של ידע על האסלאם של ימי הביניים. מלומדים, שהקדישו את חייהם לחקירת האוסף הזה ולשימורו, מרטו את שער ראשם. אחדים השוו את הוונדליזם הזה עם שריפת הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, לפני 2,000 שנה ויותר.

המלחמה נגד ה"שלשלת"

זה לא היה מעשה ספונטני, או תוצאת גחמתו של בוס מקומי. זה חלק ממלחמת אל-קאעידה נגד האסלאם המסורתי, שהביטוי המפורסם ורחב הממדים ביותר שלו הוא הסופיזם ("צופיזם", בתעתיק המדעי מערבית). כתבתי כאן בקיץ שעבר על "מלחמת האזרחים השקטה" של האסלאם, בין מסורתיים לטהרנים, עוד בהקשר של מצרים. היא מתחוללת, בדרגות שונות של אינטנסיביות, מדרום מזרח אסיה עד חופי הים התיכון, מן הקווקאז ועד אפריקה המשוונית. את עקבותיה אפשר למצוא גם במלחמת האזרחים של סוריה.

הטהרנים מנסים להחזיר את האסלאם אל הפאזה המדברית שלו, מן המאה השביעית, לפני שפגישה עם ציוויליזציות אחרות הרחיבה את אופקיו, העשירה את מסורותיו, גיוונה את מקורות ההשראה שלו. הניסיון המסיבי הזה, להתקדם באמצעות נסיגה אל ימי הביניים, מתנהל כמובן בשדה הקרב הצבאי, אבל גם בשדה הקרב התיאולוגי.

מלחמה לטהרנים נגד קדושים מוסלמיים מתים, שחסידיהם קשורים אליהם באמצעות "שלשלת". השלשלת מקשרת את חכמי ההווה עם הנביא עצמו, באמצעות אילן-יוחסין מפורט. נתק את השלשלת - מאמינים הטהרנים - והקרקע תישמט מתחת לרגלי הסופים/צופים.

המסגדים של טימבוקטו וספריותיה היו חוליות חשובות בשלשלת, אם באופן סמלי (המסגדים נבנו על קבריהם של קדושים סופיים מהוללים) ואם באופן תיאולוגי (התעודות ייצגו את ההיסטוריה ואת הפילוסופיה של הסופים). טימבוקטו כמובן אינה המרכז הסופי היחיד בעולם. כל מהות הסופיזם היא דרגת הביזור (דה-צנטרליזציה) שלו. זה בדיוק מה שמעורר את חמת הטהרנים. בעיניהם פולחן הקדושים וריבוי המרכזים הם איום לאחדות האסלאם, ליחידותו של הנביא ולמרכזיותה של מכה.

הסופיזם, ששלוחותיו פזורות על פני כל ארצות האסלאם, אינו זקוק לטימבוקטו כדי להתקיים. אבל הוא חוזר וסופג מהלומות, בייחוד בצפון אפריקה ובמערבה, ממרוקו ועד ניגריה.

"המשימה הושגה"?

מסחררת היתה המהירות שבה נפלו מרכזי השלטון האסלאמיסטי בצפון מאלי. חיל משלוח צרפתי הוטס במסוקים, וגילה בדרך כלל שהאסלאמיסטים נמלטו אל המדבר מבעוד מועד. הם נהדפו, אבל לא חוסלו. הם בקעו מן המדבר, ואל המדבר חזרו.

לצרפתים אין כנראה כל כוונה, או רצון, או יכולת לרדוף אחריהם. צבא מאלי בוודאי לא יוכל. הוא איבד מלכתחילה את השליטה על הצפון, בגלל הצורך הדחוף של כמה מקציניו הזוטרים לחולל הפיכה צבאית בעיר הבירה הדרומית. הצבא, קטן מלכתחילה, איבד חצי ממצבת חייליו בגלל התמוטטות החוק והסדר.

האומנם כוח התערבות פאן-אפריקאי, בסיוע לוגיסטי אמריקאי, עם כמה צרפתים ברקע, יוכל לייצב את מאלי? קשה לדעת. ניסיונות כאלה בעבר הניבו תוצאות חלקיות. כוח פאן-אפריקאי מנסה זה שנים אחדות להחזיר את היציבות לסומליה, ורק בשנה האחרונה התחיל לדחוק את רגלי האסלאמיסטים. לוחמה נגד גרילה ברחבי המדבר הגדול ביותר בעולם (תשעה מיליון קמ"ר) מצריכה הרבה יותר ממה שאיזושהי ארץ, או קבוצה של ארצות, מסוגלות להעמיד.

גם אפגניסטן נפלה בידי ארה"ב במהירות מסחררת; גם עיראק נכנעה בפעולת בזק. במאי 2003 טיפס הנשיא ג'ורג' דאבליו בוש על סיפון נושאת מטוסים, כדי להשמיע הכרזת ניצחון במלחמת עיראק. ברקע התנוססה כרזת ענק, "המשימה הושגה". המלים ההן רדפו את בוש בחמש השנים הבאות, כאשר התחוור עד כמה המשימה לא הושגה. הרבה, הרבה יותר אמריקאים נהרגו לאחר הכרזת הניצחון ממה שנהרגו לפניה. כמובן, עוד יותר הרבה עיראקים נהרגו.

היה אפוא צליל אירוני בהכרזת הניצחון הדרמטית פחות של נשיא צרפת, פרנסואה הולנד. "המשימה הושגה", הוא אמר לאחר שאושר שחרורה של טימבוקטו. אבל מותר להניח שהגנרלים שלו לא הפריזו בגודל ההישג.

מבצע טימבוקטו החמיא כמובן לצבא הצרפתי, אבל גם הזכיר את מוגבלויותיו. למעשה, הוא התקשה מאוד להטיס כוח משימה מוגבל ליעד הנמצא שש שעות טיסה מפאריס. הצבא הזה, המצויד במערכות נשק מתקדמות ויקרות, מתקשה (כמו כל צבאות אירופה) לצאת למלחמה קונבנציונלית פשוטה. אין תחליף לאמריקה, וספק אם יהיה לה תחליף בעתיד הנראה לעין.

בינתיים, מדבר הסהרה יוסיף לקרוץ לטהרני האסלאם.

מוקדי המאבק העיקריים של הטהרנים האסלאמיסטים במערב אפריקה

המוקד הבוער השני של מלחמת הטהרנים האסלאמיסטים במערב אפריקה הוא ניגריה. בטווח הארוך, תוצאות המאבק הזה יהיו חשובות לאין ערוך יותר. ניגריה, עם 170 מיליון בני אדם (הערכת יולי 2012), היא הארץ המאוכלסת ביותר באפריקה. המוסלמים הם בערך חצי האוכלוסייה. 40% הם נוצרים והשאר הם מאמיני דתות מקומיות.

בניגריה, הטהרנים מכריזים על יעדם בצעקה גדולה. ארגונם מכונה "בוקו חראם", צירוף של המלה הערבית "אסור" והמלה המקומית (בלשון ההאוסה) לחינוך חילוני מערבי. הם רוצים לנתק את ניגריה מן העולם החיצון, ולמחות את עקבותיו של הקולוניאליזם הבריטי, שאמנם לא היה ארוך במיוחד, אבל יצר את המדינה הניגרית יש מאין.

בין עקרונותיו של "בוקו חראם" אפשר למצוא התנגדות לסיבוב כדור הארץ סביב השמש, שלילה מוחלטת של תורת האבולוציה והפרכה גמורה של הסברה המפוקפקת שגשמים הם תוצאה של התאדות מים. זה היה יכול להיות מצחיק מאוד אילמלא השקדנות הרצחנית של הארגון על הקניית דעותיו. מניחים כי מעשי הטבח של "בוקו חראם", לעתים קרבות נגד אוכלוסיה אזרחית, גבו עד 10,000 קרבנות מאז 2001.

אוכלוסיות סופיות ניכרות פזורות בכל מערב אפריקה, יעד של הטרדה ושל גיוס לשותפי אל-קאעידה. מחקר מפורט של מרכז פיו (Pew) בוושינגטון הראה בקיץ שעבר, כי סנגל היא הארץ הסופית ביותר בעולם. 92% מן המוסלמים שלה מעידים על עצמם שהם שייכים למסדר סופי כזה או אחר. המוסלמים שם הם בערך 94% של האוכלוסייה. המספרים קטנים יותר, אבל עדיין גבוהים, בארצות אחרות באזור, מ-55% בצ'אד ל-47% בניז'ר ל-37% בניגריה. המספרים האלה גבוהים לאין שיעור ממספריהם של סופים בעולם הערבי (9% במצרים ובלבנון, 3% בעיראק, 2% בירדן, רק אחוז אחד בין הפלסטינים). הם מגיעים עד 25% בתת היבשת ההודית.

אפשר למצוא סקירה מקיפה על הסופים במערב אפריקה בקישור הבא: tinyurl.com/abe9a5g.

* רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com