לפני כמה שבועות התארחה בקאמרי "נשות טרויה", קופרודוקציה יפנית-ישראלית למחזה המיתי של אוריפידס. לא הייתי מזכיר את זה לולא הסמיכות, ולולא הפער בגישה ובהנגשה, שבין הטרגדיה היוונית שביים יוקיו נינאגאווה ובין זו שהעלה יבגני אריה על במת גשר, עם "אנטי", גרסתו של המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי ל"אנטיגונה" של סופוקלס. בחיים, כמו בטרגדיה, כל הסופים זהים, אבל הדרך היא שעושה את ההבדל - והדרך של תיאטרון גשר מלאה בכל-כך הרבה השראה ותעוזה, שאם צריך להיות פופוליסטי, אפשר לסכם את הביקורת הזו במילים: ראיתם נשות טרויה? אז ההיפך.
יבגני אריה מגיש לקהל שלו טרגדיה קלאסית עם מוות ידוע מראש, אבל הדרך היא הכול פרט לברורה מאליה. ביחד עם מיכאל קרמנקו, על התפאורה והתלבושות, ועם איגור קפוסטין על התאורה, הם מייצרים חוויה אסתטית ייחודית: אחת הבמות היפות והמנומקות שהוצגו כאן. במה משופעת המדמה חוף ים, ובסופה מים תעלה החוצצת בין הקהל ובין הבמה, ושבה הדמויות אף טובלות במים. מאחור עומד קיר מלכותי מנחושת, שנפתח ונסגר ונפתח ונסגר לסירוגין, ומשנה כל רגע את אופיו של החלל כולו. אלוהים הוא בפרטים הקטנים - בין זו תאורה שמדמה את סורגי התא של אנטיגונה, ובין זהו שעטנז בין עולם ישן ועולם חדש של דימויים ויזואליים, של תלבושות ושל פסקול מוזיקלי (אבי בנימין), שמותיר את הצופה דרוך.
אריה כל העת קורץ לעבר הקהל שלו. כמו אומר, אתם אולי מכירים את הטרגדיה הזו, אבל לא בשביל זה התכנסנו. כלומר, לא רק בשביל זה. מי שמשמש לו פה על הבמה הוא סשה דמידוב שלוהק למקהלה עליזה של איש אחד.
הילדה והמנכ"ל
הגרסה של ז'אן אנוי לאנטיגונה הוצגה בפריז תחת שלטון נאצי בשנות ה-40 המוקדמות. מדובר בגרסה ששמה פחות דגש על ייצוגה של אנטיגונה כדמות הטרגית המושלמת - למרות שהיא עדיין כזו כמובן - ושמתמקדת בקונפליקט בין שניים מהכוחות המניעים את האנושות משחר ימיה, המתח שבין האידיאל ובין הרציונל. לאיזה צד נוטה אנוי - ניתן ללמוד מאפיון הדמויות. אנטיגונה שלו היא אידיאליסטית, שמתעקשת למות בשביל מטרה שהיא אפילו לא יודעת להגדיר לעצמה מה היא. ילדה. קריאון שלו הוא מלך רציונלי, אנושי, אפילו חביב. הוא לא רוצה להרוג, אפילו לא להתעלל אבל זה הג'וב והוא מנסה לנהל פה עסק, אחרת כל החבילה הזו מתפרקת. מנכ"ל.
הדיאלוג שבין אנטיגונה ובין קריאון הוא לב ההצגה, וזה המקום להעריך את הבחירה הלא ברורה מאליה של אריה בשני השחקנים המובילים שלו: רות רסיוק כאנטיגונה ושמואל וילוז'ני כקריאון. בשני המקרים ההימור מתברר כהברקה, לא פחות. וילוז'ני הופך את קריאון לחוויית במה חד-פעמית, ומעניק לדמות הזו את כל הרכות שהיא צריכה, ומעבר לכך. רסיוק, שהקסימה בתפקיד מלא חיים ב"פרימה דונה", לוקחת את ההזדמנות בשתי ידיים ובתספורת קצוצה מעצבת ילדה-אישה עמוקה ומשכנעת.
לסיכום, יבגני אריה מפיח חיים חדשים באנטיגונה בת ה-2,500 שנה. אז מה אם בסוף היא שוב מתה. זו הדרך שעושה את ההבדל.
"אנטי" מאת ז'אן אנוי, בימוי: יבגני אריה, גשר
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
