המצמוץ הראשון של לפיד

כשנתניהו התלבט מתי לקיים את הבחירות, היה מי שייעץ לו לקיימן בפברואר. לא ידוע למי הוא הקשיב ומה הכריע, אבל הפור נפל על 22 בינואר והשאר היסטוריה. לרה"מ לא נותר אלא לתהות כיצד הסוגיות הביטחוניות שהשתלטו על סדר היום היו משנות את תמונת המנדטים לו הבחירות היו מתקיימות רק בעוד שבוע-שבועיים. מה שבטוח הוא שהן היו הופכות את קמפיין ההפחדה של הליכוד בכיכוב אחמדינג'אד ונסראללה לקצת פחות מנותק.

נתניהו יכול להתנחם בעובדה שאם סדר היום הביטחוני יימשך, הוא יוכל להציג את הדרישות של לפיד לכניסה לקואליציה לתלושים מהמציאות בתקופה הביטחונית הסוערת. אצל ראש הממשלה מקננת התקווה שאחרי שלפיד הוצג כגורם המשפיע ביותר בקואליציה, הדברים יקבלו עכשיו פרופורציות.

יאיר לפיד מתחיל לעכל את מעמדו החדש. הוא רואה את הכותרות שמכתירות אותו לאיש החזק בממשלה, ובדיוק בגלל זה יש מי שאומר לו כי עליו להעדיף את האופוזיציה. רף הציפיות ממנו אדיר, וגם אם ממש ישתדל, יהיה לו קשה שלא לאכזב. מעמד הביניים ייפגע בקיצוצים, הממשלה לא תקטן באופן משמעותי, החרדים לא יתגייסו בשנים הראשונות, ולפיד יהיה הכתובת לכל הטענות.

גם בסביבת נתניהו יש כאלו שחושבים שמקומו של לפיד באופוזיציה, שם הח"כים הצעירים יגלו עצמאות יתר: בעוד שבועיים הם יהיו משוכנעים שלפיד נבחר בגללם, בעוד חודש הם יכעסו שלא קיבלו תפקידים, ובעוד חודשיים יתקוטטו על נושאים אידיאולוגיים.

הסיכוי שלפיד יישאר מחוץ לקואליציה קלוש, אבל המו"מ הקואליציוני עם יש עתיד לא יהיה קל כמו שחושבים. לפיד יודע היטב שמה שלא יעשה עכשיו - הוא לא יעשה בכלל. אם לא ינהל נכון את המו"מ ויגיע להישגים משמעותיים שניתן למשש ולראות, בעוד ארבע שנים הוא לא יהיה בכלל.

מכל ההבטחות של לפיד לפני הבחירות נותרו שלוש: השוויון בנטל, מו"מ מדיני וצמצום מספר השרים. בעוד השוויון בנטל הוא מושג חמקמק, גמיש ולא ממש ברור לציבור, ממשלה בת 18 שרים היא קו מוגדר, וזו האפשרות הראשונה של לפיד להטביע חותם. הבוקר כבר נראה היה שהוא מתחיל למצמץ, ועוד לפני שהחלו המגעים, הממשלה תפחה מ-18 ל-24 שרים. כל דיאטן מתחיל יכול ללמד את לפיד שמכאן היא יכולה לעלות גם ל-26.

אז נכון, פוליטיקה זה מקצוע, ולפיד יצטרך ללמוד איפה ללחוץ והיכן להרפות, מהם מאזני הכוחות ואיך ניתן להגיע לפשרות, אבל פשרה בשלב כל כך מוקדם מעוררת תהיות האם ניתן ללמוד מכך משהו על הבאות.

את המו"מ עבור יש עתיד מנהל, בין היתר, יועצו של שרון לשעבר, אורי שני. על אף העובדה שאהוד אולמרט תמך בקדימה, היחסים עם לפיד היו ונותרו מצוינים. גם שני ואולמרט שומרים על קשר הדוק, ולא מן הנמנע שאולמרט שותף ללבטים ולהתייעצויות. אם נתניהו חשב שהוא נפטר מאולמרט בסיבוב הזה, הוא מקבל אותו בדלת האחורית.

ובינתיים בכנסת

ביום שלישי הקרוב יתייצבו 53 ח"כים חדשים ונרגשים במשכן. בניגוד לנוהל הרגיל, הוחלט לוותר על נאומי הפתיחה האישיים, וכולנו נצפה בהשבעה קבוצתית. אם יתנו לכל אחד מהם להישבע בנפרד - זה לא יסתיים.

תקופת ההסתגלות של הח"כים הטריים תהיה קשה. רבים מהם לא מכירים את הזירה הפרלמנטרית, בקושי את הציבורית. הם יקבלו כלים ועזרה מכל עבר, אבל בסוף, בקרב עצמו, כל אחד מהם יגלה שהוא לבד.

חברי סיעת הבית היהודי הסתגרו השבוע בחדר הישיבות של מלון אשל השומרון באריאל, בלי אינטרנט, בלי אס.אם.אסים. בנט, איש הסיירת שצפה מראש את המלכודות ומטעני הצד שימתינו לחיילים החדשים, הושיב אותם בפני מומחים ומרצים לכלכלה, חברה, ביטחון, דת ומדינה. כשיישאלו הח"כים הצעירים על ריכוזיות, דיור ותקציב הביטחון, הם יוכלו לירות את התשובות. העובדה שאת הפלאפונים הם נאלצו לסגור ולשים בצד, יכולה לשמש כתירוץ מצוין לנתניהו שאולי רצה לתפוס את בנט, אבל הוא לא היה זמין.

מספר הח"כים הטריים של יש עתיד מן הסתם גדול יותר מזה שאצל בנט. גם שם עיסוקם הקודם של חלקם לא נשק למערכת הפוליטית, דבר שיקל על חברי הכנסת המנוסים לסובב אותם על האצבע ולשלוח אותם לבדוק אם מהברז בלשכה יוצא קפה או שוקו. בעסק הזה צריך ניסיון. תמיד יהיה יתרון למי שהיה שם קודם, בעיקר כשח"כ זאב אלקין, שהיה אחת הדמויות המרכזיות בכנסת היוצאת, צפוי להישאר בתפקיד יו"ר הקואליציה. אלקין הוא אחד המנוסים והדומיננטיים בזירה הפרלמנטרית הנוכחית. כוחו יתחזק עוד יותר בקדנציה הזו אם גפני יאבד את כיסאו ותפקיד יו"ר ועדת הכספים יימסר למפלגתו של לפיד (מעניין מי יהיה הכלכלן הדגול שיישב בראש הוועדה). נראה שגם הכנסת הבאה תהיה אלקין סטייל. את מה שהוא יודע הם לא ילמדו לעולם.

טעימה מחייהם החדשים ודוגמה אישית על מה כדאי לשים את הדגש הם יקבלו כבר ביום שלישי כשיגלו שלא מעט מהח"כים היוצאים החליטו לכבד את החוק - וסירבו לארוז או לפנות את לשכותיהם עד לאותו יום. עם העברת השרביט במליאה, יפקע תוקפם של 53 ח"כים, והם יהפכו בין רגע ללשעברים ויאלצו להיפרד מהלשכה, מהכיסא ומרכב השרד. עוד כמה שנים גם לחדשים זה יקרה.

בעוד הצעירים ישבעו אמונים, ייפרד ריבלין מתפקידו, ככל הנראה באופן זמני, ואת מקומו יתפוס זקן הח"כים, פואד בן אליעזר. ריבלין אוחז בהתחייבות כתובה, שלפיה מקומו בלשכת יו"ר הכנסת מובטח, אבל כמי שמכיר את הנפשות הפועלות, יודע שכשיש התחייבות בכתב, זה מטריד עוד יותר. כששרון היה ראש ממשלה, הוא מינה את ריבלין, הישר מהמקום ה-36 בליכוד, לתפקיד היו"ר. עכשיו, כשהוא במקום השישי, כלום לא בטוח.