ליגה לא טהורה, לעד

1. גם אם יחצו שני השחקנים הצ'צ'נים קדאייב וסאדייב את מחסום "לה פמיליה" ויירשמו כשחקני בית"ר, לא תירשם היסטוריה במועדון הירושלמי. ראשית, כי גורם אג'ויב ואיברהים נדאללה, מוסלמי מטג'קיסטאן ומוסלמי מניגריה, כבר עשו זאת לפניהם. שנית, מכיוון שלא מדובר בערבים בהגדרה של אלי כהן. כלומר, מוסלמים שמגיעים מהמזרח התיכון. בית"ר היא קרוב לוודאי הקבוצה הציונית היחידה שאין בה שחקן ערבי אחד לרפואה, מהבוגרים ועד לטרום ב' - בכל 11 הקבוצות שלה. ובהגדרה ערבי אנחנו מכלילים גם דרוזים וצ'רקסים שמשרתים בכוחות הביטחון, אבל גם הם לא מצליחים לקבל את ההכשר מארגון האוהדים הגזעני שמתעקש על הגשמת הסלוגן "בית"ר טהורה לעד".

מדובר בתופעה, מדהימה עוד יותר מתופעת ההשתלבות המטאורית של שחקנים ערבים בכדורגל שלנו. קצב גדילת אוכלוסיית בני המיעוטים בקרב אזרחי ישראל הוא עקבי: מ-8.8% ב-1955 לכ-20% כיום. אך קצב גדילת אוכלוסיית השחקנים בני המיעוטים הוא דרמטי הרבה יותר. רקע היסטורי: ב-1955 לא היה אף לא כדורגלן ערבי אחד בליגה הראשונה בישראל. בליגה השנייה שיחקה קבוצת אחוות נוצרים חיפה, הקבוצה הערבית הראשונה ששיחקה בליגה השנייה. בשאר הקבוצות, למעט הארמני יליד סוריה, בוחוס ג'וג'וסיאן, ששיחק במכבי יפו והיה לבן המיעוטים הראשון ששיחק בנבחרת ישראל, לא שותפו מיעוטים. אחווה נוצרים חיפה שרדה עד 1956 בליגה השנייה, ועד הופעתה של הפועל בני נצרת בחצי השני של שנות ה-60, בליגה א' צפון, לא חש ציבור חובבי הענף את הצמיחה הדמוגרפית.

ב-1972 כבר צמח המגזר הערבי לכדי 11.6% אחוז מהאוכלוסייה, אך בליגה הראשונה שיחק רק הבלם מבית צפפה, עלי עותמן, במדי הפועל ירושלים. למעט נגיעות ספורדיות, או השתלבות של שחקנים ערבים בקבוצות שהגיעו מערים מעורבות כמו יפו, לוד או עכו, לא באמת נרשם שינוי יוצא דופן.

2. ב-1996 העפילה לראשונה לליגה הבכירה קבוצה ערבית, הפועל טייבה. היא אמנם לא שרדה יותר מעונה, אבל המגזר הערבי התעורר. עלייתן של בני סכנין ומכבי אחי נצרת בבת אחת ב-2003, סימנה מפנה גדול יותר. סכנין זכתה בתוך עונה אחת בגביע המדינה ורשמה הופעה היסטורית בסט.ג'יימס פארק של ניוקאסל בגביע אופ"א, אבל בעיקר הצליחה לשרוד בליגת העל יותר מכל קבוצת מיעוטים אחרת. מעבר לכך, היא פשוט פתחה את הסקטור לערבים.

המספרים של היום מדהימים: למעט בית"ר ירושלים, משחקים בכל קבוצה בליגת העל בני מיעוטים. בסכנין כמובן רשומים 22 מהם, אבל 38 נוספים משתייכים לקבוצות אחרות. 6 למשל רשומים בהפועל חיפה. ואם חיפה עוד נחשבת לעיר מעורבת, מה תגידו על מכבי נתניה עם 5 שחקנים בני מיעוטים? בליגה הלאומית משחקים 61 בני מיעוטים, אבל שם יש 3 קבוצות ערביות - בני לוד, אחי נצרת ואום אל פאחם.

בסך הכל 60 ערבים רשומים בקבוצות ליגת העל, מתוך 392 שחקנים בסך הכל, מעל 15%. אבל הנתון המדהים יותר, בהשלכה לשלט ה"טהורות" של "לה פמיליה": בסוף השבוע האחרון שיחקו 195 כדורגלנים בליגת העל, רק 112 מהם היו יהודים. 42.6% לא היו יהודים (זרים ובני מיעוטים). מבין הישראלים, 21.7% היו בני מיעוטים, יותר ממספרם באוכלוסייה.

אבל זה עוד לא הכל: אם בשתי הליגות המקצועניות יש 4 קבוצות ערביות, ובליגה א' יש 6 קבוצות, הרי מחצית מהקבוצות בליגה ב' הן ערביות ולמעלה ממחצית הקבוצות בליגה ג' - 48 מתוך 95 - הן ערביות. 90 קבוצות בוגרים בישראל מתוך 221 (קרוב ל-41%) מסך קבוצות הבוגרים, הן ערביות.

ההערכה היא כי בכלל הליגות בישראל, על כל שלושה שחקנים יהודים יש שני שחקנים ערבים. יש רק סקטור אחד במשק שמראה סימנים כאלו של שוויון - הרוקחים.

3. אחד הטיעונים הנפוצים אצל אלה שמסתייגים מהתווית הגזענית שנדבקה לבית"ר ירושלים ומתקוממים על הצורך להביא ערבים לבית"ר רק כי הם ערבים, הוא שאין שחקנים ערבים מתאימים. עוד עובדה מופרכת. בעונה שעברה זכה אחמד סבע בתואר מלך השערים בליגת העל עם 20 שערים. מהראן ראדי כבש 13, ויקטור מרעי 9, מואנס דאבור 8. מלך שערי מכבי חיפה בכל הזמנים - ומדובר בקבוצה בעלת אחוזי ההצלחה הטובים בכל ההיסטוריה - הוא זאהי ארמלי, משפרעם. השחקן בעל מספר ההופעות ה-11 בתולדות נבחרת ישראל הוא וואליד באדיר עם 74 משחקים, וזה רק הולך ונהיה מעניין.

57 שערים העונה מסך 358 השערים בליגת העל, הובקעו על-ידי בני מיעוטים (15.9%). בעונה שעברה הסך העונתי עמד על 107 מ-749 (14.3%).

ועכשיו נתקדם לרמה הלאומית. 15 בני מיעוטים שיחקו בנבחרת ישראל הבוגרת 216 פעמים בסך הכל. תשעה מהם עדיין שחקנים פעילים, ארבעה נמצאים כרגע בנבחרת ישראל. בנבחרת הצעירה יש שישה בסגל לקראת יורו 2013. בנבחרות הנוער יש 11 בני מיעוטים מכלל 38 השחקנים. גם לאירופה יוצא השחקן הערבי-ישראלי. בירם כיאל, מוחמד גאדיר, פיראס מוגרבי ששב לאחרונה, ואנו זוכרים את השער של באדיר באולד טראפורד או את הרפתקאותיהם של נג'ואן גרייב וסלים טועמה באירופה.

מדובר במגזר מצליח מאוד. יש לכך סיבות מובנות כמו תרבות פנאי שונה, שמירה על צביון הרחוב והחצר בתפיסה האורבנית בחברה הערבית, בניגוד לחברה היהודית שהולכת ומצטנפת במגדלי מגורים עתירי קומות ומיעוטי חצרות, ובעיקר תדמית טובה יותר של בעל המקצוע "כדורגלן" בחברה הערבית, כמקצוע פורץ גבולות. זאת לעומת התדמית שלו בחברה היהודית: קם בצהריים, מסתובב עם דוגמניות, יושב בשווארמיות ולא גומר כיתה ח'.

 השחקנים הצ'צ'נים החדשים של בית

4. ב-1995, כשבית"ר ירושלים הייתה בערך בפיק ההיסטורי שלה, 15.2% מתושבי המדינה היו ערבים, אבל רק 9 שחקנים ערבים שיחקו בליגה הראשונה. מאז הפיק הזה והפיק אצל ארקדי, בית"ר מתקשה לשמור על מיקומה בצמרת הכדורגל הישראלי, קל וחומר להצליח באירופה, אבל קבוצות אחרות שמשתמשות במאגר האנושי והמקצועי המצוין במגזר - ואף מחזיקות סקאוטים מיוחדים במחלקות הנוער לשם כך - מצליחות הן בליגה והן באירופה. בית"ר נותרה מאחור. גם מקצועית.