קרקס של טריק אחד: ארומה קלאסית וחוצפה פופית ב"שני הצ'לואים"

לכאורה, הם לא יותר מגימיק שקוף. ובכל זאת, משהו בעבודה של "שני צ'לואים" משמר גם גרעין של יופי ומקוריות ועזוז וכוח, וקשה לבטל אותם. רגעיהם החלשים מדיפים חנפנות, נוסחתיות ומאמץ שיווקי מזיע מדי. אבל ברגעיהם היפים לוקה סוליץ' וסטפן האוזר מביאים פרשנות מלבבת גם לרוק דורסני וגם לפופ רגשני. צמד נגני הצ'לו הבלקניים הכירו כשלמדו יחדיו בזגרב ואח"כ בווינה, ואז התפצלו למינכן וללונדון. אחד המורים שלהם הציע שינסו לממן את המשך הלימודים ואת הוצאות מחייתם על-ידי נגיעה במוזיקת פופ, והשניים העלו ליו טיוב גרסה ממזרית ל"עבריין חלקלק" של מייקל ג'קסון. מעל שבעה מיליון צופים ראו לפני שנתיים שאכן, הגימיק גם מפתיע וגם מפתה: שני חתיכים שהם נגנים מעולים על הכלי שלהם, מביאים שילוב מסחרי של ארומת מכובדות קלאסית ו....נניח, חוצפה פופית. כל העניין לא היה עובד אלמלא מעבר לקונספט היה להם גם מה לתת מוזיקלית, איזו אמירה שבאמת תאיר את השירים מחדש ולא רק תמחזר אותם. אלא שהעסק צבר תאוצה בקצב כזה שלאחר שתאגיד סוני חיבק אותם, סוליץ' והאוזר הפכו כמעט מיידית לקרקס של טריק אחד. זה כבר אלבומם השני בשנתיים, והנוסחה אותה נוסחה, ויש בו גם קטע מקורי ראשון שלהם, "אוריינט אקספרס", שמנסה בהצלחה חלקית להביא את הדרמטיות של יוגוסלביה המדממת לשעבר לאוזני הקהל היחסית בורגני ושבע שלהם במערב העשיר.

מפרקים שעונים

על האלבום חתום מפיק העל בוב אזרין, שבעברו עבודות גדולות כמו "ברלין" של לו ריד ו"החומה" של פינק פלויד. ואזרין, נדמה, לא ממש העלה או הוריד את התוצאה הסופית אבל לבטח ניווט במיומנות בין שלל האורחים שזרמו לאולפן. אלטון ג'ון, שהשניים חיממו הופעות שלו, הגיע לשיר, וכמוהו גם צוקרו, שמגיש שיר של המגנטיק פילדז שנשמע איתו ועם שני הצ'לואים דומה מאד ל-You're so cruel של יו 2. הם מארחים גם את עילוי הפסנתר לאנג לאנג, והקטע איתו הוא לדעתי אחד משני הטובים באלבום. הם מפרקים יחד את "שעונים" של קולדפליי, כשהפסנתר הכה דומיננטי למעשה כותב מחדש את השיר. לטעמי זו יצירה שעולה על המקור, אולי פשוט משום שקולדפליי אינם לטעמי. בחלקים היותר ענוגים יש ביצוע יפה ל"Every Breath You Take" של פוליס, ואחד חלש ל"נר ברוח" של המנטור סר אלטון.

שקיפות מרתיעה

בחלקים הקצביים, הם מחדשים לא רע את "מצאנו אהבה" של ריהאנה, ושיר של מיוז שנשמע עם הצ'לים בדיסטורשן שלהם כמו קטע של ג'ימי הנדריקס זצ"ל, והשניים מצטיינים ב-Highway to Hell של אייסי דיסי. כן, המנעד שבין ריהאנה למיוז, בין אייסידיסי לאלטון ג'ון, משדר שקיפות קצת מרתיעה של האופן שבו שני הצ'לים ומנהליהם מטווחים את קהלי היעד שלהם. אבל, כאמור, גם אם סביר שגם אחרי ההצלחות המסחריות המשקל שיותירו אחריהם יהיה קל עד נוצתי, הרי שבכל זאת, גם אם לא ניכרת התעלות, יש כאן לא מעט רגעים של יעילות.

אם אתם אוהבים הלחמות מלודרמטיות של קלאסי ופופ מהסביבות הכה מסחריות של אמה שאפלן ואנדריאה בוצ'לי, סביר שתיהנו גם מהבידור המהוקצע הזה.