הקול או כלום: אד הארקורט עם אלבום חדש - Back Into The Woods

להבדיל משני הצ'לואים, אד הארקורט עולה למגרש הפופ בלי שום גימיקים באשפת חיציו, וחמור מכך, מתחיל מעמדת נחיתות: למרות שהוא פעיל כבר עשר שנים ושאלבום הבכורה שלו היכה גלים באנגליה מולדתו, הארקורט, 35, סובל מזליגיות מעניינת.

לא חסרות בעולם זיקיות מוזיקליות, אבל מאחר שהוא מזן היוצרים-מבצעים האינטימיים, חמוש לרוב בגיטרה אקוסטית או פסנתר ולא בהרבה יותר, האופן שבו ההשפעות עליו כה מוחצנות ומובהקות, בעיקר בשירה, מייצר תערובת די ייחודית של רתיעה ממנו ומשיכה כלפיו. "מלמול בליבי" הוא לגמרי ג'ף באקלי המנוח, והאלבום החדש כולו נשמע כמעין הכלאה בין באקלי ג'וניור לאלטון ג'ון הצעיר.

בשיר הנושא, הארקורט נשמע גם כמפגש דמיוני בין רופוס ווינרייט, ג'ון קייל וכריס מרטין מקולדפליי. כמובן, המכנה המשותף המובהק לשלושה הנ"ל הוא החיבור לפסנתר ככלי עבודה. אבל הארקורט, שזה כבר אלבומו השישי, נדמה כמי שעדיין לא מצא את קולו, עדיין משייט ותר אחר זהות. למזלו הגדול, ולמרבה השמחה, בזמן שהוא ממשיך לתהות ולהתגבש כזמר, הוא כותב שירים שחלקם ממש נפלאים. "האיש שהזמן שכח" הוא גם שיר פנטסטי וגם הרצועה שהכי מחמיאה לקולו של הארקורט. האיש בא ממשפחה בעלת אמצעים, אביו קצין בצבא הבריטי, אשתו שרה בהרכב פופ של בנות משפחתה, "האחיות לנגלי", ולמרות שאינו חמוש בכריזמה שופעת, כבר קנה לו קהל אוהדים קנאי ונאמן.

מחצית משירי האלבום הזה, לו שרו אותם ה"ה ג'ון , וויינרייט, קייל או מרטין, היו נחשבים לנהדרים, ולעבודות משובחות שלהם. כאן, סביר להניח שיילכו לאיבוד בשל האפרוריות ההארקורטית. לא מגיע לו להפוך בעצמו לכותרת של השיר הכה מוצלח "האיש שהזמן שכח".