האם אובמה מגיע לישראל כדי להפעיל מכבש לחצים?

מי שחושש שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, יביא עמו לישראל מכבש לחצים בבואינג הנשיאותי יכול להירגע. אובמה מגיע לירושלים במסע של רצון טוב, לביקור של חיוכים, לא לקמפיין של הטפות מוסר. המסר שמפיץ הבית הלבן לתקשורת הוא, שהנשיא לא ישא באמתחתו מפת דרכים חדשה, מסמך מפורט של צעדים קונקרטיים שירושלים ורמאללה צריכות לנקוט כדי לחולל שלום. הוא יסתפק במסרי תשבחות על הפירות שהגשמת חזון שתי המדינות עשויה להניב להניב לשני העמים.

יועצי הנשיא מקווים שעצם בואו של אובמה לישראל כדי לדבר על סוגיות השלום בינה לבין הפלסטינים יוכיח שהוא אינו נמלט מהבעיה, כותב היום "ניו יורק טיימס". דניס רוס, הדיפלומט שליווה את המו"מ בין ישראל לפלסטינים במשך רוב הקריירה שלו, אומר כי הביקור המתוכנן משקף "רצון להתחבר עם הציבור בישראל, בתקופה שבה אובמה אינו חייב לשאת עמו מטען כבד של ציפיות לחזור לארה"ב עם הישג כלשהו". לדבריו, הנשיא "יכול לפתוח דף חדש עם אותו ראש ממשלה אך עם ממשלה חדשה".

לפי הערכת מקורות בקהיליה הפרו-ישראלית בוושינגטון, הדגש בביקור יושם בדיפלומטיה ציבורית, לא רק בשיחות בארבע או 40 עיניים במעון ראש הממשלה. במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן נשקלות כמה אופציות כיצד להביא את המסר הנשיאותי לעם בישראל. האופציה הרצינית ביותר, לדברי מקורות אלה, היא נאום של אובמה מעל בימת הכנסת, ש"יזכה, ללא ספק, לשיעור צפיה של 90% בטלוויזיה , אם לא למעלה מזה". לאחר הכל, אמרו המקורות, רה"מ, בנימין נתניהו, נאם פעמיים מעל בימת הקונגרס. האופציה של עצרת עם (town hall meeting) הועלתה אף היא, אך היא כרוכה בקשיים לוגיסטיים רבים מדי.

בבית הלבן מבינים, שלאובמה יש בעיה של יחסי ציבור עם הציבור הישראלי. הוא רחוק מאוד מלהיות פופולרי, למרות שמספר הולך וגדל של ישראלים מודע למחויבותו הנמשכת לביטחון ישראל. ההצהרות של נתניהו ושל שר הביטחון, אהוד ברק, שתרומתו של אובמה לביטחון המדינה גדולה מזו של כל נשיא אחר לפניו, עשו את שלהן. בכל זאת, קשה למחוק מהתודעה הקולקטיבית הישראלית את התחושה שאובמה אולי תומך בישראל, אבל אין בו את החמימות של ביל קלינטון, למשל, או האהדה האינסטינקטיבית של ג'ורג' וו בוש. לאחר הכל, כמה מרגעי השפל של היחסים בין הנשיא השחור הראשון לבין ישראל אינם מחיקים.

למשל: בקמפיין לנשיאות ארה"ב ב-2008, שאל העיתונאי האמריקני ג'פרי גולדברג את המועמד הדמוקרטי אובמה האם ישראל פוגעת במוניטין הגלובלי של ארה"ב. אובמה השיב שלא כך הדבר, אך הוסיף: "אני חושב שהפצע הקבוע הזה, החבורה המתמדת הזו אכן גורמים לאילוח של כל מדיניות החוץ שלנו". מטה אובמה טען אחר-כך, שהמילים "פצע" ו"חבורה" כוונו לסכסוך הישראלי-ערבי, לא לישראל. אך לא כך התרשמו יהודים רבים, ובכללם חלק משמעותי מאזרחי ישראל.

וקשה לטאטא אל מתחת לשטיח את ההשפלה שספג נתניהו בעת ביקורו בבית הלבן במארס 2010. אובמה נטל ממנו אז את הפריווילגיה ששמורה לכל ראש מדינה שמבקר שם לתצלום משותף עם הנשיא, ומה שיותר גרוע, הוא הותיר אותו ואת פמלייתו אי שם במעון הנשיאותי והלך לאכול ארוחת ערב עם משפחתו.

אך אובמה למד, שמילים קשות ויד קשה לא ריככו את נתניהו ולא הניבו את התוצאות הרצויות. רה"מ נהנה מתמיכה ציבורית חזקה בישראל במשך כל תקופת הכהונה הראשונה של אובמה והחוסן הפנימי הזה חישל את עמידותו מול הנשיא. אובמה, לעומת זאת, היה טרוד במלחמת דמים עם אופוזיציה רפובליקנית נחושה וחתרנית. אבל איזה שינוי יכולות בחירות לעשות: נתניהו הגיח מהבחירות בישראל חלש יותר והוא ניגש להרכיב ממשלה חדשה מעמדת פתיחה נחותה יותר; אובמה יצא מחוזק מהבחירות בארה"ב. הוא לא ירוץ שוב והוא אינו חייב דבר לאיש. העולם כולו פרוש לפניו, על אפם ועל חמתם של הרפובליקנים המותשים.

התמורה הזו מסבירה את עיתוי הביקור הנשיאותי. העובדה שהבחירות בישראל חשפו פלח משמעותי שסגידתו לביטחון נסדקה ונהייתו אחרי "חיים נורמליים" התחזקה פותחת חלון הזדמנויות לאובמה: ביקור בישראל בתקופה של נזילות אידיאולוגית יאפשר לו להראות לציבור הישראלי שאפשר קצת אחרת, שוויתורים לפלסטינים עשויים להניב דיווידנדים.

במילים אחרות, אחת ממטרות הביקור היא ניסיון לשייף, ולו רק במקצת, קצוות מחוספסים של לאומנות בציבור הישראלי, ולהגדיל, אם תרצו, את עוצמת הגוש ה"חברתי" בקרב הבוחרים.

אם אובמה לא כופף את ידו של נתניהו, חושבים חכמי הבית הלבן, אז בואו נלך לקהל הבוחרים בישראל. הם משוכנעים שאובמה יוכל לכבוש אותו. האם מתן פומבי לביקור בעיצומו של סחר הסוסים הקואליציוני הוא מאמץ ליצור אווירה ציבורית שתשפיע על נתניהו לגבש קואליציה פחות ניצית? בהחלט. צריך להכות בברזל בעודו חם. זו בשורה טובה ליאיר לפיד.

אובמה מגיע לישראל מפויס ומפוכח יותר. לא, ידידות מופלאה בינו לבין נתניהו לא תלבלב לפתע, אבל הנשיא מתחיל להיות מודע לעובדה שמשנתו המדינית, שקושרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכל חוליי המזה"ת, שוב אינה משקפת את המציאות בשטח. הוא מכיר בכך שהאזור עולה באש שישראל לא הציתה ושמטף של שלום בין ישראל לפלסטינים לא יוכל לכבותה. מצרים מתנדנדת על סף תהם האנרכיה; סוריה כבר נפלה לתהום הזו; גורלה של ירדן לוט בערפל ואיראן נמצאת על סף ייצור פצצה גרעינית.

שלום בין ירושלים לרמאללה לא ישנה את המציאות הזו, אבל הוא יניח בחיקו של אובמה הישג היסטורי שלא קטף שום נשיא לפניו.