גבר הולך לאיבוד

א. מפה לשם אנחנו כבר חודש בלונדון, הזדמנות לא רעה לסיכום ביניים. ממש לפני שנסענו קפצתי לסנדלר שלי בתל-אביב, גם כדי להיפרד (לפני כל נסיעה, כך אני גורס, גבר צריך לומר שלום באופן אישי לחברי הצוות הקרוב והמיידי שלו: הגלב, החייט, הסנדלר, הברמן, מוכר הסביח ופקיד הבנק), וגם כדי שיתקין סוליה חדשה למגפיים השחורים שלי שאני כל-כך אוהב.

חודש אחר כך ואני מוצא את עצמי עומד בתור לסנדלר לונדוני - הסוליה שחוקה לגמרי, אני יכול לדרוך על מטבע של פני ולומר אם זה עץ או פלי. יכול להיות שזה נותן לכם סוג של אינדיקציה לקילומטרז' שאני דופק פה ברחובות. כי עם כל הכבוד לרכבת התחתית, לאוטובוס הקומתיים ולמונית השחורה - הדרך הכי טובה להכיר עיר היא לשחוק את הסוליות שלך על מדרכותיה בעצמך.

אז אני קם בבוקר ופוסע, ג'וני ווקר מידל איסט סטייל.

ב. אני ככל כנראה הבן אדם עם חוש הכיוון הגרוע בעולם. כמו חתול שקשרו לו את העיניים ותחבו אותו לחבית מלאת שמנת שמתגלגלת במורד גבעה. רוב הזמן אין לי מושג, ולו הקלוש ביותר, איפה אני. אני כמעט אף פעם לא מגיע לאן שאני רוצה בדרך הקצרה. זה תמיד לוקח לי המון זמן, והעיר - כל עיר - היא עבורי בסופו של דבר אסופת רחובות צדדיים וחסרי חן שאני הולך בהם במעגלים אין-סופיים. בסוף אני מגיע, איכשהו, רק לא למקום שתכננתי.

הדבר גורם לי למצוקה ולתחושת אפסות. לעזאזל, אני אומר לעצמי, בכל פינת רחוב יש מפה ושלטים, אז איך זה שאני כבר שעה מפספס את הכיכר שרציתי להגיע אליה? מה שבמיוחד הורג אותי הוא הלונדונים האלה שאומרים לך דברים כמו: לך צפונה (או דרומה, או לכל רוח שמיים שתהיה). מה צפונה? מה אני, וסקו דה-גאמה?

אולי הייתי צריך לומר דווקא קולומבוס, כי כמו כריסטופר קשישא, גם אני קם בבוקר, מתכנן להגיע להודו, אבל במקום זה מגלה את אמריקה (בלונדון) בכל יום מחדש.

ובערך אז, כשיבשה נראית באופק (או במקרה שלי, שלט של פאב), משתחררות ונעלמות להן בן רגע המצוקה ותחושת האפסות. כי בינינו, מה זה משנה לאן רוצים להגיע? כל המקומות טובים, ואיזה מין עולם משעמם היה זה אם כולם היו מגיעים לאן שהם רוצים. כי להגיע, כמו שאני תמיד אומר, כל אחד יכול, אבל להגיע למקום אחר לגמרי - בשביל זה, חברים, צריך אופי.

ואם במצבי הרגיל אני לא הנווט הכי חד בצי הוד מלכותה, הרי לא תתקשו לדמיין איך אני מגיע ממקום למקום אחרי שתיים או שלוש בירות. הדבר גורם לי להשתעשע בכתיבת מדריך תיירים לטייל בלונדון שאין לו מושג איפה הוא ולא אכפת לו לאן הוא מגיע, ולא יקרה שום דבר אם הוא יאחר לשם. בעצם, למה ספר, ישר לאפליקציה. זה יהיה האנטי ג'י-פי-אס.

ג. במהלך שיטוטיי האין-סופיים, הנהדרים וחסרי התוחלת, לא יכולתי שלא לשים לב להבדל הגדול ביותר שבין לונדון לתל-אביב, מלבד (ועם כל הכבוד ל...) הארכיטקטורה, ההיסטוריה, התרבות, מזג האוויר והשפה: בלונדון אף אחד לא מכיר אותי.

בתל-אביב אהובתי יש לי לא מעט ימים כאלה שביני לבין עצמי אני מכנה אותם "יום ראש העיר". הימים האלה שמהרגע שאתה יוצא מהבית אתה רק פוגש אנשים. ברחוב, בבתי הקפה, צועקים לך ממכונית נוסעת, מחייכים אליך, מהנהנים לך, זה שואל מה הולך, ההיא מתעניינת מה עם הופעה, מה קורה עם ארגון העיתונאים ומה יהיה עם המדינה. פה רכילות עסיסית, שם נשיקה על הלחי, עצירה לקפה, עמידה בקרן רחוב, פה ללטף איזה כלב, שם לברך איזה תינוק. ובלי להשתחצן, גם פה ושם שואלים אותי אם אני זה אני, ואומרים לי מה חושבים עליי. יכול להיות שגם לכם יש ימים כאלה, ואם כך הדבר, הרי אתם ודאי אוהבים אותם כמוני. ימים יפים אלה.

אבל פה - נאדה. אני כבר חודש הולך והולך והולך. בבריקסטון ובהוקסטון, בהולבורן ובהיזלינגטון, בהמפסטד ובסוהו, בדרום ובצפון, במזרח ובמערב, בסיטי ובצ'לסי - הולך והולך, הולך והולך, מקובנט גרדן לנוטינג היל ומקמדן להייד פארק, מבריק ליין לווסטמינסטר. וכלום. אף אחד לא אומר שלום, אף אחד לא עוצר כדי להתעניין, שום נשיקה על שום לחי ושום צ'פחה על אף כתף, שום מבט. דממה. המקסימום שאני מקבל זה אקסקיוז מי, אבל בגדול לאף אחד לא אכפת ממני, וגם לי לא כל-כך אכפת מאף אחד.

ד. מכריש באקווריום הפכתי לסרדין באוקיינוס. רוב הזמן אני פשוט מת על זה, כאמור. זו חוויה נהדרת ויש שחרור עצום בלהיות לגמרי לבד, זה החופש כמו שאומר השיר. באין דברים חיצוניים להתעסק בהם (הייתי יכול להתעסק בעצמי, אבל למי יש כוח לזה), אני נאלץ להתעסק בלא-כלום, ממש כמו בשיר של קלפטר או בקורס הוויפאסנה שלקחתי פעם, אני נותן לדברים לעבור מולי. והם עוברים. הכול עובר. זה נשמע פשוט, אבל צריך להגיע לדרגה רוחנית די גבוהה בשביל לא להתעסק בכלום.

אחת מהתוצאות של הדבר הזה היא ימים שלמים שעוברים עליי בשתיקה כמעט מוחלטת. מלבד "פיינט של אייל בבקשה" ו"תודה" כמה פעמים ביום, לא חוצה שום הברה את שער שפתיי. הבן אדם היחיד שיש לי לדבר איתו זה אני, ובינינו - את כל מה שיש לי לומר כבר שמעתי. אז במקום זה אני שותק, מסתכל ופוסע. היחיד שאני מדבר איתו מדי פעם זה ג'ורג' אורוול, שהביקור הזה (כך יצא) מוקדש (כך מתברר מפרספקטיבה של חודש) להתאהבות מחודשת ולוהטת בו ובכתיבתו הקרה, החדה והיבשה. האיש גם חי ויצר בשכונה שבה אני מתגורר, ואין פעם שאני עובר מתחת לשלט הכחול הקטן שתקוע על הבית שבו גר וכתב מבלי להסיר את הכובע בדמיון. יש משהו כל-כך נעים ומעורר כבוד בלדעת שלעולם לא תצליח לכתוב ככה, וכל שנותר הוא להתפעל, להתפעל וללמוד. אם ידבק בי ולו רבב מהמחשבה העצמאית והבהירה של האיש, הרי כל הנסיעה הזו הייתה שווה.

אז חודש עבר ואני מרגיש שמשהו בי מתמלא. אבל מדי פעם אני גם קצת מתגעגע לעיר שלי ולעצמי. לפעמים הייתי רוצה שמישהו יאמר לי שלום, שמישהי תתעניין בשלומי, שיקראו בשמי ממכונית נוסעת, שיחייכו אליי, שייתנו לי סוג של אישור שאני קיים.

שטויות, אני אומר לעצמי, להיות קיים - אפשר לחשוב!

אבל מעל הכול, בסיומו של החודש הראשון, אני מרגיש שאני מאוהב בעיר הזאת משורשי שערותיי ועד סוליות מגפיי. אף פעם לא ממש הבנתי את כל האנגלופילים האלה, ועכשיו אני מבקש מהם סליחה בלב, אף על-פי שחלק ממני שמח שלא הגעתי הנה עד היום. מי היה מאמין שגם בגילי המתקדם יכול הלב לפרפר ולרטוט בעוצמה שכזו מאסופה די מקרית של רחובות, של כיכרות ושל פאבים, ולהתרגש בכל פעם מחדש כשעל הבר שלפניי מונחת כוס בירה. חשבתי שזה מאחוריי, כמה טוב לגלות שטעיתי.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אצא לי לרחוב ואלך לאיבוד.