אחד המאפיינים של העולם המדעי הוא התקדמותו האיטית. על פי רוב, מחקרים פורצי דרך שמתפרסמים כיום לא ישנו את חיינו או ישפיעו על תפיסת עולמנו, אלא רק בעוד שנים רבות, אם בכלל. קשה לדעת כיום אילו גילויים מחקריים, פיתוחים טכנולוגיים ורעיונות חדשים יופרכו, אילו יימצאו כנכונים אך לא משמעותיים, ואילו יהפכו לאבן יסוד של המחשבה המודרנית.
קיבצנו כמה מהמחקרים הרפואיים המעניינים שהתפרסמו בעת האחרונה, ושהמומחים בתחומים הנוגעים בדבר סימנו ככאלה שעשויים להיות בעלי ההשפעה הגדולה ביותר בעתיד. אולי יום אחד תשמחו להגיד ששמעתם על זה בין הראשונים...
רוצים לראות טוב? כדאי שתצאו בחוץ
"מגפת קוצר הראייה" - כך קוראים החוקרים לעלייה החריפה במספר הילדים קצרי הרואי בעולם המערבי כיום.
הילדים הללו גדלים להיות גם מבוגרים קצרי רואי, בשיעורים מטרידים ביותר. מאז תחילת שנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-2000, עלה שיעור קצרי הרואי בארה"ב בקרב בני 12-50, מ-25% ל-42%.
באסיה ה"מגפה" מטרידה הרבה יותר. סקרים שנעשו באוניברסיטאות בסיאול שבקוריאה ובשנחאי שבסין, מצאו כי יותר מ-95% מהסטודנטים הם קצרי רואי. דפוסים דומים אותרו בערים אחרות במזרח אסיה, ולא רק אצל סטודנטים. תאמרו שמובן מאליו כי מסכי המחשב למיניהם אשמים בתופעה?
ובכן, הם כנראה לא מועילים - אבל הבעיה מתחילה אולי עוד קודם לכן. אנחנו פשוט לא רואים בחיינו מספיק דברים רחוקים.
מחקרים חדשים מראים כי עצם השהות המרובה שלנו בחדרים סגורים ולא גדולים, מנוונת את היכולת שלנו לראות למרחוק.
כנראה שאנחנו זקוקים לשילוב בין תאורה טבעית, רגיעה של העין כתוצאה מצפייה בחפצים שנמצאים רחוק מאתנו ומגוון המידע ששוטף את הפריפריה של העין כשאנחנו נמצאים בחוץ (לעומת מגוון המידע שנמצא מולנו, ומגיע למרכז העין, כשאנחנו צופי במסך).
מטריד לחשוב כי כל מה שצריך לעשות כדי להימנע ממשקפיים הוא לצאת קצת החוצה כילדים. בסין לא מחכים להתגבשות המלאה של המחקר בתחום הזה, וכבר החלו בניסוי קליני שבו קבוצת ילדים מחויבת לבלות בחוץ לפחות שעה ביום.
יוצרים סוג חדש של חיים
אתם מכירים את ה-DNA, מכירות את ה-RNA, עכשיו הכירו את ה-XNA. זהו חומר מלאכותי שפותח כשחלק מהסוכרים בשלד של ה-DNA הוחלפו באחרים, שכיום אינם מוכרים לעולם החי. החוקרים החליפו את הסוכרים עצמם, אבל לא את המבנה של המולקולה, וכך הצליחו לשמור על חלק מן התכונות שלה.
באמצעות אנזימים מיוחדים ניתן לתרגם רצף של XNA לרצף של DNA. אם תשאיר את ה-XNA, את האנזים ואת חומרי ההרכבה של DNA בסביבה, תקבל מולקולת DNA חדשה לגמרי שכוללת את המידע שקודד ב-XNA. המולקולה הזו יכולה להיתרגם לחלבונים כמו כל מולקולת DNA רגילה.
אנזימים אחרים שפותחו במעבדה, מתרגמים הפוך: DNA ל-XNA. עד כה, לא הייתה תקשורת ברמה הזו בין חומרים מלאכותיים למולקולות המרכיבות את החיים.
החוקרים ביקשו לראות האם ניתן ליצור ברירה טבעית של ה"גנים" החדשים הללו. הם יצרו XNAים שחלקם בעלי יכולת להתחבר ל-DNA ולהשתכפל באמצעותו טוב מאחרים, ובאמת ראו כי לאחר זמן, המולקולות האחרות נעלמו בתנאי שטח קשים, והמולקולה המשתכפלת היטב התרבתה בקצב גבוה מכפי שחוסלה, ולכן שרדה. "נראה כי אבולוציה היא תכונה של כל פולימר מקודד מידע", אמר ג'רלד ג'ויס ממכון Scripps בארה"ב לאתר Science News.
מולקולת ה-XNA יציבה יחסית ל-DNA, ועשויה להיות יציבה במיוחד בגוף, דווקא משום שאינה עשויה מאותם החומרים שהגוף יודע לשלוט בהם. לכן, ניתן לראות בקלות תרחיש שבו מולקולות כאלה משמשות כקטגוריה חדשה לגמרי של תרופות. ג'ויס חושב שההשלכות עוד יותר מרחיקות לכת. "עד כה, הכרנו רק צורת חיים מבוססת DNA. כעת, הצלחנו ליצור עוד 6 מולקולות שונות מסוג זה. הייתכן שמצאנו את החומר שממנו עשויים חיים בכוכבים אחרים? או שמא נוכל לייצר בכדור הארץ צורת חיים אחרת משלנו? אני מהמר על האפשרות השנייה".
סקס נגד עלייה במשקל
מפעם לפעם מתפרסמים נתונים מאכזבים לגבי כמות הקלוריות הזעומה שאנו שורפים בעת קיום יחסי מין. אמנם, על פי רוב אנשים מסיימים את העניין כשהם סחוטים למדי, וההרגשה הסובייקטיבית היא כי בוצע אקט שדומה לפעילות גופנית, ואולם בפועל אנחנו כנראה זזים הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים. אבל יכול להיות שבכל זאת אין צורך לוותר על המיטה לטובת חדר הכושר.
מחקר שפורסם בשנה החולפת (בינתיים בעכברים בלבד), הראה כי הורמון האוקסיטוצין עשוי להיות בעל תפקיד בשמירה על תיאבון נמוך ומשקל תקין, וגם יכול לעזור למלחמה בסוכרת ובמחלת הכבד השומני. בתחילת הניסוי הולעטו העכברים במזון עתיר שומן, ולאחר מכן התאפשר להם לאכול אוכל בריא בכמות סבירה, תוך שחלקם מקבלים זריקות אוקסיטוצין וחלק לא. העכברים שקיבלו את הזריקה הפחיתו משמעותית ממשקלם. המחקר הראה כי העכברים הללו בחרו לאכול פחות. התופעה הייתה ברורה יותר בזכרים מאשר בנקבות.
אז מה הקשר לסקס? אוקסיטוצין הוא חומר שמופרש בהקשרים חברתיים, של אינטראקציה בין בני אדם (וגם אצל חיות). אימהות מפרישות את החומר בכמויות גדולות במשך הלידה ובהנקה. החומר מופרש כשאנחנו נמצאים בסיטואציות חברתיות מספקות, וכן - הוא מופרש גם לפני ובמהלך אורגזמה, הן אצל גברים הן אצל נשים, שניהם יחד וגם כל אחד לחוד.
האוקסיטוצין גורם לתחושה נעימה, רגועה, נינוחה. גם לאחר אורגזמה, רמות האוקסיטוצין בגוף נשארות גבוהות וחוקרים שיערו בעבר כי תפקידו של החומר הוא לעודד אינטימיות, תוך הפחתת רמות הפחד והחשדנות, וכך למעשה ליצור יחסי אמון בין פרטים באותה הקבוצה. אמון באחר הוא עניין מסוכן, ובמוח יש מגוון מנגנוני הגנה נגדו. אוקסיטוצין נועד לדכא את המנגנונים האלה, כדי שנוכל ליצור מערכות יחסים כנות. לכן, התיאוריה היא כי החומר מופרש אחרי אורגזמה כדי לחזק את הקשר הרגשי בין בני זוג. והאפקט שלו בהרזיה? פשוט בונוס.
עכברים משותקים הלכו
חוקרים מאוניברסיטת ציריך הצליחו לשקם את הליכתם של עכברים משותקים. הרכיב הסודי בתהליך? שוקולד. בשנים האחרונות מנסות קבוצות מדענים רבות לאתגר את ההנחה שעצבים בחוט השדרה שעברו טראומה עד כדי שיתוק, אינם יכולים להשתקם עד כדי החזרת יכולת התנועה. נבחנו שיטות שונות לנסות לשקם את העצבים - החל בתרופות ועד תאי גזע שתפקידם להפריש חומרים מעוררים לתאים, או אפילו להפוך לתאי עצב בעצמם. בינתיים, אף אחד מהדברים הללו עדיין לא קרה.
קבוצת החוקרים מציריך השתמשה במנגנון אחר. תחילה יצרו שיתוק על ידי חיתוך חוט השדרה של 27 עכברים. אח"כ לקחו את העכברים, וקשרו אותם ברתמות, כך שעמדו מעל הליכון. כשההליכון נע אחורה, הרגל של העכבר קפצה אינסטינקטיבית קדימה, גם בלי שיצרה קשר עם המוח שלו (לא יכלה לעשות זאת דרך חוט השדרה ההרוס). זהו רפלקס שנמצא ברגל של העכבר, וגם של האדם, ואותו ניצלו החוקרים. בד בבד עם האימונים הללו ברפלקס, קיבלו העכברים בעת שהלכו על ההליכון גם גירוי חשמלי שנועד לדמות את האופן שבו המוח היה מתקשר עם הגפיים התחתונות של העכברים, לו היה יכול לעשות זאת. כמו כן קיבלו העכברים זריקות של תרופות שידועות כמועילות לבריאותם של תאי עצב.
אחרי שלושה שבועות כאלה, הועמדו העכברים על מסלול מרוצים זעיר, והחוקרים עודדו אותם ללכת קצת בעצמם. כלום לא קרה. זאת, עד שעלה בדעתם של החוקרים כי לעכברים קשה ללכת, והרצון ללכת אינו תמריץ בפני עצמו. כששמו בקצה המסלול שוקולד, העכברים רצו במעלה המסלול - כל עוד היו רתומים. הם יכלו כבר ללכת לבד, אבל עדיין לא לעמוד.
עצבי עמוד השדרה אצל העכברים התאחו כמעט לגמרי. עכברים אחרים שאצלם היה חסר אחד המרכיבים של הטיפול לא הלכו. כל אחת מן השיטות הללו נמצאת כיום בניסוי גם אצל בני אדם, אבל עד כה לא שולבו כולם יחד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
