פשוט אדיר: האלבום האחרון של נורה ג'ונס בגרסת הרמיקסים

ביקורות מוזיקה בתקשורת ההמונים, ככל ביקורות התרבות, סובלות משלל מחלות כרוניות. השקופה מכולן היא, שכמעט ואין הבחנה בין סוגי האלבומים בסיקור. כולם מקבלים אותו טיפול: התחרות והקצב העיתונאיים מכתיבים זמן האזנה מוגבל וחפוז, מספר מילים מצומצם, ואולי המעציב מכל - שפע הסחורות ומיעוט הכיסוי אינו מאפשר הרהורים וערעורים חוזרים על השיפוט הראשוני.

להבדיל ממה שקורה כל הזמן ובאופן הכי טבעי בחיים, אם למבקר יש תובנות חדשות, שמחזקות או סותרות את דעתו הראשונית, אין לו מקום לאוורר אותן ולשתף את קוראיו. ואם לאלבומים מסוימים יש יופי, עוצמה ושאר איכויות שמתגלות דווקא באיטיות, דינם לסבול מסחרחרת הסיקור. עידן הצפת המידע הדיגיטלי רק מחמיר את התופעה, כמובן.

מכל הסיבות הללו, גם המדור הזה לא מגיע בדרך כלל לאלבומי הרמיקסים, כמו זה החדש של נורה ג'ונס, אלא במקרים יוצאי דופן. והמקרה של אגד שבעת הרמיקסים לשירים מ"לבבות קטנים שבורים", שיצא לפני פחות משנה, הוא אכן יוצא דופן.

האלבום הטוב ב-2012

אלו אינם הרמיקסים הראשונים שנעשו לג'ונס, ועם זאת הם ממשיכים ומרחיבים את המנעד הסגנוני שלה, שבאלבומיה האחרונים עובר בעקביות מהפסנתר המערסל לנוכחות יותר משפיעה של גיטרות דוקרניות. בנוסף, ערבול השירים מחדש נותן הזדמנות לשוב ולהלל את האלבום האדיר הזה.

כבר בביקורת הראשונית כתבתי עד כמה שהוא מעולה, אבל מאז התחזקה בי ההכרה שהוא טוב עוד יותר. ועדותי היא עדות של מומר:

לאורך עשור סבלתי מאלרגיה לג'ונס, אבל בשנה שעברה האמנית המעולה הזו גרמה לי להתהפך ולהתאהב בה. אסופת השירים ההיא מצטרפת בגאון לסדרת אלבומי הפרידות הגדולים של הרוק כמו "ברלין" של לו ריד ו"דם על הערוצים" של בוב דילן. לטעמי, בהיבט הכולל של מילים לחנים וביצוע, זה היה התקליט הטוב של 2012.

ולכן ברמיקסים האתגר של פתיחת ערוצי ההקלטה מחדש, השמטות, תוספות וגישות חדשות אליהם, היה כפול: איך לא ליפול מהמקור, ואיך להביא גישות אחרות, לאלבום שהצטיין בשיטה הישנה של כתיבה והלחנה.

פתיינות חדשה

התוצאות די ברורות: פיטר, ביורן וג'ון, שניסו להביא ברצועה שלהם שרירים רוקיים וחצי קריצה לא תרמו מאום למקור המדמם של "מרים". חוזה פאדילה עטף אותה בשני שירים באקזוטיקה פסאודו-אתנית ליילית, והצ'יל אאוט שלו מחמיא רק במקרה של Travelin' On. אבל דייב סיטק, מנהיג "טי.וי. און דה רדיו" ואמן ומפיק מבריק בפני עצמו, לקח את העסק לגבהים יותר מספקים.

מבלי לחבל באינטימיות החמה שברא דיינג'רמאוס, מפיק האלבום המקורי, סיטק מייצר לג'ונס סביבה צלילית שהיא בו זמנית גדושה ומקילה יותר. במקום הדחיסות, הקרבה והכאב במקור, יש כאן הזרה מסוימת לצרות של ג'ונס עם האקס, באמצעות נגיעות דאביות, חלליות ופסיכדליות. הדבר הכי נהדר שסיטק תרם, מעבר לסימון כיוונים אפשריים לעבודות הבאות של הגברת ג'ונס, הוא טיפול בערוצי השירה שלה, כך שתישמע אפילו עוד יותר סקסית.

פלייבקים תומכים, אפקטים אחרים, מיקומים אחרים במיקס, וג'ונס מעולם לא נשמעה כה פתיינית. והשילוב בין טקסטים של אבלות לנוכחות הקולית החושנית: טוב, ברור שאוהדי ג'ונס צריכים להסתער על זה, אבל מעניין אותי לפגוש גם כאלה שמסתייגים ממנה - כמוני עד לאחרונה - שיצליחו להישאר אדישים.