אחת המשימות הכי מסובכות ותובעניות של כותבי שירים היא הדיווח מאזור האסון שבלב. מילים שטעונות במינוני כנות קטלניים, ברחמים עצמיים ובהתאכזרות לעצמך. לא כל בכי הוא מעשה אמנות, ולפעמים הקרבה, גם בתוכן וגם בזמן, עלולה לעוור את העיניים.
לטורס, רק בת 22 ובאלבום הבכורה שלה, יש שיר אחד כזה, שלגמרי קורע אותי. קוראים לו "הקנאה ואני", והוא ממשפחת השירים שבהם הכותב/מבצע מתוודה שהוא לגמרי סמרטוט. כאמור, קשה לצאת מזה בקלות, כי לפעמים שירים כאלו גובלים בחנופה למאזינים או פשוט מוציאים את האמן קטן ופאתטי.
טורס - שמה מלידה מקנזי סקוט ואת אלבום הבכורה שלה הקליטה בנאשוויל, טנסי (וזה כל מה שאני יודע עליה ביוגרפית) - הצליחה לדלג מעל הבור הזה. השיר פשוט מפלח את שומעיו. שיר שמדבר על חולשה אנושית באופן הכי כן ושובה לב שניתן. בעצם, הוא היה מסתדר מצוין עם שירי הפרידה והקנאה של נורה ג'ונס, אם כי טורס כנראה מושפעת ממקורות אחרים.
ב"אמא אדמה, אבא אלוהים" וב"לירח וחזרה" היא נשמעת כמו פי.ג'יי הארווי הצעירה, עם אותה צרידות ושבירות בקול. בכמה מהשירים יש נגינה של הרכב רוק קטן ותוספות פה ושם, אבל עיקר האלבום הוא טורס והגיטרה החשמלית שלה, עם הרבה קולות מוכפלים והרבה מאד כישרון.
טורס היא כנראה מסוג האמנים, שלמרות שאינך יודע עליהם מאום, פרושים לפניך בשירים. אני משער שהודות לניצוצות וליופי שאלבום הבכורה שלה משופע בהם, האנונימיות היחסית הזו עומדת להשתנות בקרוב.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
