כך נראה מגרש המשחקים של עשירי אירופה

יותר מחודשיים של פגרה בהחלט הספיקו לנו. לאורך זמן אי אפשר לחיות משבת לשבת - אנחנו זקוקים לאדרנלין של הכדורגל ברמה הגבוהה ביותר גם בימי שלישי, רביעי וחמישי. והשבוע זה קורה: המפעלים האירופים חוזרים לפעילות. בליגת האלופות יתקיימו כמה מפגשי ענק, בין ריאל מדריד למנצ'סטר יונייטד, ארסנל ובאיירן מינכן, מילאן וברצלונה. גם בליגה האירופית יהיו כמה מאצ'-אפים מסקרנים (טוטנהאם-ליון, ליברפול-זניט, לברקוזן-בנפיקה).

רגע לפני שהכוכבים הגדולים ביבשת חוזרים להתגושש על הבמות המרכזיות של אופ"א, שחרר ארגון הכדורגל האירופי את דוח הבנצ'מרקינג השנתי שלו, מסמך מרתק בן 124 עמודים שבודק את נתוניו של הכדורגל האירופי. המחקר המסקרן הזה משרטט הפעם גם כמה קווים מעניינים לדמותן של ליגת האלופות והליגה האירופית. לפניכם הממצאים העיקריים שלו.

1. הקלישאה הרווחת מספרת שליגת האלופות היא מגרש המשחקים הפרטי של העשירים, המקום האקסקלוסיבי שרק מעטים זוכים בגישה אליו. רק שקלישאות לא תמיד תואמות את המציאות: בדוח החדש מציינת אופ"א עד כמה התרחב ההרכב הדמוגרפי של משתתפות ליגת האלופות. אם בין השנים 2000-2003 שיחקו בשלב הבתים 55 מועדונים שונים מ-19 מדינות, בשנים האחרונות (2009-2012) צמח המספר ל-65 מועדונים מ-24 מדינות (מתוך סך של 52 מדינות שמקבלות אפשרות להעפיל לבתים, או 46%). את העלייה הזאת אפשר לייחס גם לרפורמה המפורסמת של נשיא אופ"א מישל פלאטיני, שהגדילה את הסיכוי של מדינות כדורגל קטנות, דוגמת ישראל, להחדיר נציגות למפעל.

והנה נתון נוסף שמעיד על תחרותיות וקצב תחלופה גבוה במיוחד בצ'מפיונס ליג: בין 2009-2012 רשמו 44 מועדונים הופעה אחת בלבד בשלב הבתים, ורק 10 מועדוני צמרת לא פספסו אפילו עונה אחת מתוך השלוש. 11 מועדונים בלבד הגיעו לבתים פעמיים. לעובדה שחלקים נרחבים מהקבוצות האירופיות זוכות לטעום מהשמנת האירופית ולקבל נתח מהעוגה הכספית שלה, יש גם משמעות כלכלית עצומה: על-פי אופ"א, 17% מכלל ההכנסות של הקבוצות שמשתתפות העונה (2012/13) בליגת האלופות ובליגה האירופית מיוחסות באופן ישיר למפעלים האירופיים הללו - מבונוסים בגין הישגים, נתח מזכויות השידור, וממכירת כרטיסים למשחקי הבית האירופיים.

2. עובדה א': מועדוני הכדורגל שמשתתפים במפעלים האירופיים גורפים הכנסות גבוהות יותר לעומת אלו שמסתפקים בליגות המקומיות. עובדה ב': זה לא בהכרח הופך את הראשונים לארגונים יציבים יותר כלכלית. הרי העסק מאוד אמוציונלי ("חייבים לתת משכורת עתק לשחקן הזה, שלא יחתום אצל היריבה העירונית!"), האוהדים מלחיצים ("תביאו רכש או שנשרוף את המועדון!"), וגם המאמן גם נותן את שלו ("אני חייב עוד מגן שמאלי שיכול לבעוט ברגל ימין ולנגוח עם האף, אחרת נרד ליגה"). לאן כל זה מוביל? לצרות.

למרות שהכניסו יחד סכום כולל של 7.8 מיליארד אירו, ההפסד הנקי בעונת 2010/11 של כלל 235 המועדונים שמשתתפים בעונה זו (2012/13) במפעלים האירופיים, כולל בשלבי המוקדמות, הסתכם לכדי 1.2 מיליארד אירו. 64% מהמחזור שלהם, כ-5 מיליארד אירו, בוזבז על שכר שחקנים ועובדים. בנוסף, מועדונים אלו הוציאו בשנים האחרונות 6.9 מיליארד אירו בגין דמי רכישה של השחקנים שמרכיבים את הסגלים הנוכחיים שלהם.

בניסיונה להילחם בזריקת הכסף חסרת המעצורים הזאת של הכדורגל האירופי, השיקה אופ"א את חוקי הפייננשל פייר-פליי. החל מעונת 2014/15, קבוצות שיפסידו יותר מ-45 מיליון אירו במשך שתי עונות (2011/12 ו-2012/13) יאלצו לספוג סנקציות חמורות. בסימולציה שערכה אופ"א בדוח הבנצ'מארקינג הנוכחי, היא גילתה שבמידה והיתה משתמשת בתקנות הפייר-פליי כבר בעונה הזאת, בהתבסס על הנתונים הכספיים של השנים הקודמות - הרי שהיא היתה נאלצת להעניש לא פחות מ-14 מועדונים שמשתתפים העונה במפעלים האירופיים, ורשמו חריגות הגבוהות מ-45 מיליון אירו.

אם ניקח בחשבון ש-32 מועדונים נוספים רשמו הפסדים של יותר מ-5 מיליון אירו ופחות מ-45 מיליון (חוקי מבחינתה של אופ"א לקראת הסנקציות של 2014/15, אבל רק במידה והבעלים של המועדונים או משקיעים כאלו ואחרים מכסים את הגירעון במלואו) - הרי שחזון האיזון התפעולי המוחלט של הכדורגל האירופי, אליו מכוונת אופ"א בסופו של דבר, רחוק מאוד מכדי מימוש.

3. לליגות האירופיות המקומיות יש כמובן את החן שלהן. אף אחד לא יכול לוותר על הדרבי של מנצ'סטר, הקלאסיקו בין ריאל לברצלונה וכו'. אבל אף אחת מהליגות האלו לא מצליחה להתקרב לצ'מפיונס ליג מבחינת הפופולריות העולמית שלה, והנה אחת הסיבות המרכזיות לכך: המשחקים בצ'מפיונס פשוט הרבה יותר צמודים ומותחים.

בעונת 2011/12 עמד הפרש התוצאות הממוצע במשחקי שלב הבתים ואילך של ליגת האלופות, על 0.4 שערים. לעומת זאת, הפרש התוצאות של אותן קבוצות בדיוק בליגות המקומיות שלהן עמד על 1.4 שערים בממוצע למשחק. לא מדובר בסטיית תקן, כי הנתונים דומים לכל אורך השנים האחרונות (כך למשל ב-2007/08, עמד הפרש התוצאות בצ'מפיונס על 0.3 בממוצע, ובליגות המקומיות על 1.4).

לתופעה הזאת יש כמה הסברים: בליגת האלופות יש פחות משחקים, מה שהופך כל התמודדות להרבה יותר קריטית, לעומת הליגות המקומיות הארוכות בהן יש יותר זמן "לתקן"; שנית, חוק שערי החוץ בליגת האלופות שתקף החל משמינית הגמר גורם לקבוצות לשחק הרפתקני יותר ולכבוש יותר (קבוצה בפיגור 0-3 במשחק חוץ בשלב נוקאאוט, תעשה הכל כדי לכבוש שער אחד שיעניק לה סיכוי בגומלין; מנגד, קבוצה במשחק ליגה בפיגור 0-3 בדרך כלל נשברת).

לבסוף, ניתן להסביר את התופעה הזאת בכלל האצבע של הצ'מפיונס ליג שאי אפשר לכמת אותו באף נתון סטטיסטי: המפעל הזה מפגיש, בתדירות גבוהה, בין קבוצות ברמה גבוהה שמעניקות תחרות גדולה אחת לשנייה. בליגות המקומיות - לא תמיד כך הם פני הדברים.

4. עד כמה פופולרית ליגת האלופות? כדי להבין את זה לעומק, כדאי לבחון את נתוני הקהל שמגיע לצפות במשחקים. כמות האוהדים הממוצעת במשחקי ליגת האלופות ב-2011/12 עמדה על 41,930 צופים למשחק, מספר גבוה יותר מכל ליגות הכדורגל המקומיות בעולם - מלבד הבונדסליגה הגרמנית (45,116). רק שיש הבדל אחד משמעותי, שמבחינה מעשית הופך הצ'מפיונס למפעל פופולרי יותר מהבונדסליגה: בעוד הליגה הגרמנית נחשבת לזולה ביותר מבין הליגות הבכירות ביבשת, כולל מחירי כרטיסים מצחיקים אצל חלק מהקבוצות של פחות מ-10 אירו למשחק - בליגת האלופות המחירים נחשבים ליקרים במיוחד.

ואפשר לציין עוד משהו שעובד לטובתה של הצ'מפיונס ליג: נתוני הקהל הללו מגיעים למרות שבשנים האחרונות נכנסו למפעל כמה קבוצות קטנות ממדינות כדורגל קטנות, לדוגמא טרבזונספור הטורקית, אפואל ניקוסיה הקפריסאית, ויקטוריה פלזן הצ'כית או באטה בוריסוב הבלארוסית.

5. יש הרבה נתונים שיכולים להעיד על העוצמה של הקבוצות המשתתפות במפעלים האירופיים. אבל הנה נתון מקורי במיוחד: רובן מעסיקות הרבה מאד עובדי מנהלה וצוות מקצועי (כלומר, עובדים שאינם משתייכים לסגל השחקנים). 19% מהקבוצות שמשתתפות העונה בליגת האלופות והליגה האירופית הן כמו חברות גדולות לכל דבר מהמשק, ומעסיקות מעל 200 עובדים. 21% מעסיקות בין 100 ל-200 עובדים, ו-30% משלמות שכר ל-50-100 עובדים. רק 8% מצטנעות, עם פחות מ-20 עובדי מנהלה.

לפי אופ"א, כלל הקבוצות שמשחקות העונה במפעלים שלה מעסיקות בסך הכל יותר מ-30 אלף עובדי מנהלה.

6. קבוצה שהאצטדיון שלה נמצא בבעלותה הוא כמובן המודל העסקי המושלם: כשאין הוצאות שכירות אפשר לשמור על כל ההכנסות מכרטיסים ומנויים אצלך בכיס, אין צורך להתחלק עם העירייה, ואפשר לייצר כסף ממיזמים שלא קשורים לכדורגל (למשל - הופעות רוק באצטדיון). רק שהכדורגל עדיין לא הסתגל לגמרי למודל הנחשק הזה, כולל מועדוני העילית: רק 26% מהמועדונים המשתתפים העונה בליגת האלופות והליגה האירופית מחזיקים באופן מלא בבעלות על המגרש הביתי שלהם. כמו כן, רק 33% מהקבוצות הן הבעלים של מתקני האימון שלהן.

7. ההיסטוריה הארוכה של הכדורגל החלה במאה ה-19 בערי התעשייה של צפון ומרכז אנגליה, הסמוכות למסילות הברזל. לונדון כלל לא היתה בתמונה. לאורך השנים, הכדורגל התפתח בקצב איטי יותר בערי הבירה, מרכזי השלטון והדת לרוב, ולעומת זאת שגשג באופן מהיר בערי הפריפריה המרדניות, במקומות בהן הוא היה משמעותי הרבה יותר לאוכלוסייה ולעיצוב אופיו של המקום. לא מאמינים לתזה הזאת? תעזבו שנייה את המקרה החריג של ריאל מדריד ותבדקו מתי בפעם הראשונה הצליחה קבוצה לונדונית לזכות בליגת האלופות (צ'לסי, ב-2012); כמה פעמים זכתה בתואר הזה קבוצה מרומא (0) או מפריז (0); או מתי לאחרונה שמעתם על הישג משמעותי של הרטה, הנציגה הבכירה של העיר ברלין, שבכלל משחקת כיום בליגה השנייה בגרמניה.

למרות שכיום הפערים מתחילים להצטמצם בין ערי הבירה לפריפריה, עדיין נשאר משהו מהמורשת ההיסטורית: רק 76 מתוך כלל המועדונים שמשתתפים השנה באירופה (32%) מגיעים מערי בירה.