תביעת המזונות בדרך

כשא' וג' מירושלים החליטו להיפרד, הם הסכימו לעשות זאת בדרכי שלום. הם ניהלו הליך גישור ארוך ויקר אצל עורך דין מתחום דיני המשפחה, ולאחר חודשים של משא-ומתן אינטנסיבי עלה בידם להגיע להסכם גירושים כולל, שבו סיכמו את נושא חלוקת הרכוש, משמורת הילדים ומזונותיהם.

בני הזוג פנו ביחד לבית הדין הרבני, אשר אישר את הסכם הגירושים, נתן לו תוקף של פסק דין וערך את סידור הגט, ובכך סבר א' כי תם הליך הגירושים ופנה לפתוח את הפרק החדש בחייו.

נקל אם כן להבין את תדהמתו של א' כאשר חצי שנה מאוחר יותר פתח את דלת ביתו לשליח אשר הגיש לו תביעה חדשה למזונות, שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה על-ידי גרושתו בשם הילדים.

כשא' הנזעם פנה לייעוץ משפטי ושאל את עורך הדין מה השתנה בחצי השנה האחרונה שמצדיק ניהול הליך משפטי חדש, היתה התשובה: גרושתך אינה צריכה להוכיח שום שינוי, הדרך בפני הילדים לתבוע מזונות פתוחה תמיד.

גברים רבים החותמים על הסכמי גירושים אינם מודעים לכך, אך עורך הדין במקרה זה צדק. בשנות ה-70 של המאה הקודמת בית המשפט העליון פסק באופן גורף כי הסכמי הגירושים מחייבים את הצדדים החתומים עליהם, כלומר את בני הזוג בלבד, ומאחר שהילדים לא היו צד להסכם, הם זכאים להגיש תביעת מזונות חדשה מטעמם.

המניע להלכה זאת הוא המצב המשפטי העגום שבו נשים רבות בישראל נאלצות לפדות את חירותן ממוסד הנישואים באמצעות ויתורים כלכליים מפליגים. כאשר אישה נאלצת להסכים לדמי מזונות נמוכים מאד עבור ילדיה רק כדי להתגרש ולא להיוותר עגונה, בית המשפט מעוניין לתת לה את ההזדמנות לתקן את העוול לאחר שהגירושים כבר הובטחו.

על אף שההיגיון מאחורי העיקרון המשפטי מובן, בפועל הלכת בית המשפט העליון התגלתה כבעייתית מאד, הן במישור הרעיוני והן במישור המעשי.

מבחינת מראית הצדק, גם בתביעת המזונות החדשה, המוגדרת כתביעה עצמאית של הילדים, מי שמייצג אותם בבית המשפט ודובר בשמם הוא בסופו של דבר אותו אדם אשר חתם על הסכם הגירושים, קרי אימם.

מהפן המעשי, מתן אפשרות גורפת להגיש תביעת מזונות חדשה הפך את הסכמי הגירושים לבלתי אמינים, ועיקרון סופיות המשפט נפגע בצורה קשה.

בשנות ה-80 צומצמה ההלכה המשפטית, והוחלט כי ילדים יוכלו לתבוע מזונות בתביעה עצמאית רק אם נושא המזונות לא נדון קודם לכן בבית המשפט, ובית המשפט לא בחן אם גובה המזונות ראוי.

השינוי היה אמנם מבורך, אך מתסכל, מאחר שהמבחן הקובע אם הילדים יוכלו לתבוע מזונות בניגוד להסכם הוגדר באופן מעורפל למדי, וכך במהלך 3 העשורים האחרונים ניתנים פסק דין שונים וסותרים בנושא זה חדשות לבקרים.

השבוע בג"ץ שוב נדרש לשאלת זכותם של הילדים לתבוע מזונות על אף שהוריהם חתמו על הסכם גירושים, אך למרבה הצער במקום לנצל את ההזדמנות כדי להבהיר את המבחנים והעקרונות על פיהם בתי המשפט צריכים להכריע, ניתן פסק דין אשר אך מוסיף בלבול וחוסר אחידות לפסיקה, שכן אף שופטי בג"ץ לא הצליחו להגיע להסכמות משפטיות.

השופט הנכבד יצחק עמית צמצם מאד את האפשרות להגיש תביעת מזונות חדשה וקבע כי ילד יוכל להגיש תביעה עצמאית למזונות למרות שהוריו חתמו על הסכם גירושים המסדיר את מזונותיו, רק כאשר בית המשפט לא בחן את נושא המזונות, ורק אם מדובר במזונות מקפחים על פניהם קרי מזונות נמוכים במיוחד; ואילו השופט הנכבד היל הנדל קבע כי יש מבחן אחד בלבד, והוא האם הערכאה שנתנה את החלטתה בענייני הקטין שקלה לגופם את עניינו וטובתו, כשנטל ההוכחה להראות שבית המשפט לא בדק כהלכה את נושא מזונות הקטין מוטל על האם התובעת בשם הקטין.

מאחר שהסוגיה לא הוכרעה בפועל, וצפויות עוד התדיינויות רבות בנושא, נותרת רק התובנה כי הסכם בנושא מזונות אינו סוף פסוק, ומי שחושב ש"זכה" בהישג משפטי עצום כאשר הצליח להביא את האישה להסכים על מזונות ילדים נמוכים, עלול למצוא את עצמו שוב בבית המשפט זמן קצר לאחר מכן.

* עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".