למי בוער "שוויון בנטל"?

ראיון שנערך בשבוע שעבר בגלי צה"ל, שם ח"כ עופר שלח ("יש עתיד") את האצבע על מוקד ההתנגשות בין רשימתו לבין המנהיגות של המפלגות החרדיות: מקור הסמכות בקביעת מסלול הגיוס של צעירים חרדים. שלח ציין, כי סיעתו תובעת שהמדינה וחוקיה יהיו הגורם הקובע מי יתגייס ומתי, ולא רבני הקהילות החרדיות.

קביעה זו של שלח היא מהותית, כי היא חושפת את יסודות העימות בין מנהיגי אותן קהילות דתיות ובין ישראל החילונית. הבעיה היא, שהעימות מתרחש במגרש הזוי, של "שוויון בנטל", המצאה מילולית אשר חושפת יותר מכל דבר אחר את עולם המושגים שבו מתקיים הדיון הציבורי במדינת ישראל.

על-פי עולם מושגים זה יש "נטל" קולקטיבי, ועל כל פרט בחברה למלא את חובתו על-ידי נשיאה בחלק ממנו. זה יכול להיות בצבא, זה יכול להיות בעבודה. העיקר שהחובה תקוים.

הדיון החשוב ביותר בעולם, ב-50 השנה האחרונות, הוא על מהות זכויות האדם והאזרח, והדרך להשגתן. בעולם של סיעת "יש עתיד", הדיון הוא על חובות האזרח ועל דרך כפייתן. למעשה, קבוצות שלמות בחברה הישראלית ממלאות יום-יום את מה ששלח וחבריו יכולים להגדיר כ"חובותיהם". חברי הקבוצות מתגייסים, עובדים ו"תורמים", אך הם עדיין מופלים בשל מוצאם, דתם או צבע עורם.

לכן, הדיון הציבורי הרלבנטי היחיד לישראל בעת הזו אינו על אותו "שוויון בנטל" אשר משווק כפתרון קסם למצוקות הציבור. הדיון האמיתי הוא על מושג האזרחות בישראל, על הגדרת הזכויות של כל אזרח ואזרח, על זכויות העובד, ועל הדרך לקיים את זכויות האדם. לא על ה"חובה לעבוד" צריך לדבר ולהתווכח, אלא על הזכות להתפרנס בכבוד.

שחרורם מהמרות של רבנים

אם מתרגמים זאת לוויכוח על מקומם של החרדים בחברה הישראלית, הרי שצריך לתבוע את שחרורם מהמרות של רבנים. אך הדרך לעשות זאת היא לקיים שוק עבודה אשר יהיה מושך מספיק, מערכת חינוך שתהיה טובה יותר, לא רק בתואר אלא בתוכן; ומערכת ציבורית אשר מבוססת על כבוד ושוויון. להציע לחרדים להצטרף לחברה האזרחית הישראלית בדמותה הנוכחית, אם לומר זאת בעדינות, אינה הצעה מושכת מספיק.

בנקודה זו אנו מגיעים למכשלה הלוגית בתביעה שהמדינה וחוקיה יהיו מקור הסמכות הבלעדי בעניין עתידם של צעירים חרדים. ח"כ שלח יכול לבקש כי לריבון יינתנו הכוח והסמכות לבטל את העמימות ביחס לחרדים, אך לא ברור כלל אם הריבון אמנם מעוניין בכך. כי תביעה כזו עלולה להוביל לדיון הרבה יותר חתרני, מנקודת ראות של אותו שלטון שבו שלח מבקש להשתתף, על מהותה של המדינה הישראלית ועל היסוד המוסרי של תביעתו שהיא זו שתגדיר את מסלול האזרחות.

זאת, משום שמדינת ישראל היא מדינה שמלכתחילה איננה מבוססת על שוויון כל אזרחיה ועל הגדרה ברורה של זכויותיהם. המהות הנוכחית של המדינה היא הקניית כוח למנגנונים פוליטיים להגדיר למי יש זכות לעבוד, להצביע, להיבחר, להינשא. מצב כזה אפשרי רק כאשר הזכויות הבסיסית של כל אזרח ואזרח אינן מוגדרות, וכאשר עצם המושג של "אזרח" אינו ברור, ותלוי במוצאו של הפרט או אבותיו.

לכן, תביעה כי המדינה תכריז על קריטריונים אזרחיים קשיחים לקביעת מסלול החיים של אזרחיה, יכולה להוביל לתביעות נוספות בעניין עמימות הזכויות.

כי ביטול או צמצום העמימות שהמדינה מקיימת עלולים לא להיעצר בחרדים, אלא להתפשט לקבוצות אחרות אשר כרגע לא ממש משתתפות באופן מלא בכלכלה ובחברה בישראל. אפשר להניח, ברמת ביטחון גבוהה, שעניין זה לא ממש מתקבל על דעתם של מי שנמצאים היום בראש מנגנוני השלטון בישראל.