קדוש מעונה חדש בהודו

"מצפונה הקיבוצי של חברתנו לא ינוח ולא ישקוט, אלא אם כן יוטל עונש מוות על הנאשם". החיווי הזה לא בקע מגרונו של פוליטיקאי, לא נבע מעטו של עיתונאי. כתבו אותו שופטי בית המשפט העליון של הודו, לפני שבע שנים ויותר. השופטים העליונים הכריזו בעצם, שמוטלת עליהם החובה לרוות את צימאון הנקם של רוב ההודים.

בתי משפט אינם יכולים להיות מופרשים מן החברה שבה הם רודפים צדק. רצונות קולקטיביים משפיעים על הפירוש שהם מעניקים לחוק. אבל היענות לנקמנות היא קצת בעייתית.

הנאשם שבית המשפט סמך את ידיו על מיתתו הוצא להורג בשבת שעברה. הוא הורשע על חלקו בהתקפת טרור מכוערת במיוחד, על בית הפרלמנט של הודו, ב-2001. תשעה בני אדם נהרגו. הוא לא השתתף בעצם ההתקפה (התוקפים נהרגו על המקום), אלא בארגונה. ביקורת נמתחה על חקירת המשטרה ועל חומר הראיות שהגישה. למשל, החוקרים לא טרחו לבודד מיד את הממצאים. הם הדליפו את מהלך החקירה לעיתונות, וסרט דרמטי המבוסס בלבדית על גרסת המשטרה הוקרן בטלוויזיה ערב הדיון בבית המשפט.

במשך שבע שנים הושהתה ההוצאה לפועל. כאשר באה, היא נעשתה באישון לילה, במבצע צבאי לכל דבר. הואיל והאיש היה מוסלמי מקשמיר, הממשלה שיגרה תגבורות צבא, והטילה עוצר של ארבעה ימים. גם כך היא לא הצליחה למנוע התפרצות אלימה.

קשמיר, שחוטמה תקוע בהימלאיה, היא מדינה של הפדרציה ההודית. אבל השבוע היא דמתה יותר לשטח כבוש. היא קרובה תמיד להתלקחות. היא הניבה שתי מלחמות, בין הודו לפקיסטן. מלחמה שלישית כי תפרוץ (כמעט פרצה), עלולה להפוך לעימות הגרעיני הראשון בהיסטוריה. חלק ניכר מן המוסלמים של קשמיר אינם רוצים להיות חלק מהודו. הם טועים לראות באפזאל גורו, הטרוריסט המורשע, נציג של כאבם ושל השפלתם. כן, יש להם זכויות אזרחיות; הם יכולים להתארגן, להצביע, להתבטא. אבל לרוע המזל אין זה מספיק כדי לכונן שלום אזרחי.

אם ישראלים זקוקים לסיבות, הודו מעניקה אותן ברוחב יד: עונש מוות לטרוריסטים הוא רעיון רע מאוד, והימים האלה בקשמיר מראים עד כמה היטיבה ישראל כאשר שמטה את עונש המוות מדף ההוצאות לפועל (אם גם לא מדף המבצעים של מזל"טיה).

מידת הרחמים - ומידת הפרגמטיות

הודו אינה אוהבת לתלות, והיא מתחבטת בכנות באפקטיביות של מערכת הענישה שלה. בשבועות האחרונים מתנהל בה מסע לטובת עונש מוות לאנסים. זה ביטוי של חוסר אונים ושל בושה יותר מאשר של צימאון דם. בחודש נובמבר הודו הייתה אחת מ-39 מדינות שהצביעו במרכז האו"ם נגד ביטול עונש המוות (110 תמכו, 32 נמנעו. ישראל הצביעה בעד; ארצות הברית, יחד עם סוריה ועם זימבבווה, הצביעה נגד).

משך הזמן שנדרש להוציא לפועל את פסק הדין נגד אפזאל גורו הוא ביטוי ברור של חוסר החשק לתלות. מנהיגת מפלגת השלטון של הודו, סוניה גאנדהי, עתרה בשעתה לנשיא הרפובליקה לחוס על חייהם של רוצחי בעלה, ראש הממשלה לשעבר ראג'יב גאנדהי. זה היה צירוף של מידת הרחמים ושל מידת הפרגמטיות. הצירוף הזה עמד כנראה ביסוד הדחייה החוזרת של תליית אפזאל גורו.

מדוע אפוא באה בכלל התלייה? קשה להימנע מן החשד, שהיא קשורה בלוח השנה הפוליטי. בהודו ייערכו בעוד שנה, אולי פחות, בחירות כלליות. הפוליטיקה שלה סמוכה מאוד אל נקודת הרתיחה.

מפלגת הקונגרס, מקץ תשע שנות שלטון, עומדת וגבה אל הקיר. יריבתה העיקרית היא מפלגה ימנית דתית, שומרת הגחלת של הלאומיות ההינדואית. היא חוזרת ופוקדת עוון של חוסר פטריוטיות על מפלגת הקונגרס, ומאשימה אותה שהיא נוהגת באויבי הודו בכסיות של משי. המפלגה הזו, הידועה בראשי התיבות BJP, סחטה כל טיפה של תועלת פוליטית מהשהיית התלייה.

הפוליטיקה של התליות

פוליטיקת התליות התחילה עוד בנובמבר, כאשר הממשלה החליטה להוציא להורג באישון לילה טרוריסט פקיסטני, שהשתתף בהתקפת הדמים על מומבאי, לפני ארבע שנים ויותר (שבה הותקף גם מרכז חב"ד).

אשמתו של הטרוריסט ממומבאי מעולם לא הוטלה בספק. מצלמות הנציחו את מעשיו, והוא נתפס על חם. אבל אפילו במקרה הזה, ממשלת הודו לא הייתה להוטה. אקט התלייה חייב אותה בחשאיות יוצאת דופן. כלי התקשורת נהגו בתלייה כמו הייתה מבצע צבאי מוצלח. הממשלה צברה נקודות בדעת הקהל, או כך לפחות היה נדמה לה.

אבל תליית חודש נובמבר הייתה כאין וכאפס לעומת תליית פברואר, על תזוזות הצבא שלה ועל העוצר שהיא הצריכה. שום פוליטיקאי מוסלמי בכיר בקשמיר, גם מאלה המקבלים את השתייכותם להודו, לא לימד סנגוריה על התלייה. ראש הממשלה הצעיר של קשמיר, בן לשושלת פוליטית ותיקה, קרא לממשלה המרכזית להוכיח שאין היא נוהגת איפה ואיפה בהחלת הצדק. "צעירי קשמיר", הוא אמר בראיון טלוויזיה בתחילת השבוע, "התרגלו לחשוב את עצמם לקורבנות, קטגוריה של בני אדם שאינם רשאים לצפות לדין צדק. ההוצאה להורג של אפזאל גורו חיזקה את ההשקפה הזו, ונזקה גדול הרבה יותר מכל בעיה ביטחונית קצרת טווח".

לשון אחר, הטרוריסט המת מסוכן יותר מן הטרוריסט הכלוא.

האפקטיביות של עונש המוות אינה מדע מדויק. קצת קשה לטעון חד וחלק שאין בו שום מרכיב של הרתעה. נידונים למוות מנהלים מאבקים של שנים כדי להישאר בחיים (לפחות בארצות הנוהגות בסבלנות בערעורים מתארכים). הנימוקים נגד עונש המוות שייכים יותר למחלקת המוסר. אבל בעניין של ענישת טרוריסטים, הטענה הכבדה ביותר נגד עונש המוות היא פוליטית. והודו היא המאשרת.

לרשימות קודמות: yoavkarny.com