ההיי-טקיסט שסגד לאקזיט, הוריד נעליים והתחיל לרוץ

יער שגב, 29 בדצמבר, שש בבוקר בשבת חורפית. מישהו ארגן ריצת שטח לכבוד סוף העולם שלא קרה (אצל רצים כל אירוע הוא תירוץ לארגן אירוע ריצה). ערפילי בוקר עוטפים את המכוניות שמהן מגיחים המשתתפים; כולם עטופים בבגדי ריצה ארוכים וחלק אף הוסיפו כובעים וכפפות.

רק רץ אחד עומד יחף ליד אחת המכוניות. אני לתומי חשבתי שהוא באמצע החלפת נעליים, אבל כאשר חלף על פניי בנינוחות ובקלילות, כאילו הדרך אינה מלאה טרשים, אבנים ובוץ פה ושם, הוא עדיין היה יחף. ליתר דיוק, באותו יום דווקא עטה מעין סוליה דקיקה כמעט בלתי נראית, שרק שרוך קטן קשור לרגל הסגיר את קיומה. ואז הבנתי שזהו האיש שאותו הכרתי עד אותו רגע רק מסיפורים: בני הלוי, הדמות הבולטת ביותר בקידום ובהובלת הריצה היחפה בארץ.

כשהלוי, איש היי-טק ותיק, התחיל לרוץ יחף ב-2009 בעקבות פציעות חוזרות ונשנות, הדבר נחשב לתופעה מוזרה. מאז הצטרפו אליו אחרים, אם כי מעטים רצים יחפים ממש - השאר מתעניינים, מנסים, ומעיזים לאט-לאט לעבור לדברים קלים יותר, בדרך לכף רגל חשופה על האדמה.

אבל עם כל הלהט שלו להפיץ את הריצה היחפה, הלוי מסרב בכל תוקף להיחשב מטיף. "אני לא גורו ולא מטיף", הוא אומר בתוקף, "אולי אוונגליסט. יצאתי מתוך תחושה של שליחות ברגע שראיתי מה הייתה ההשפעה של ריצה יחפה עליי, אבל אני מאוד פרגמטי ופלורליסטי בגישה שלי, מאוד לא דתי. אני חושב שריצה יחפה היא יתרון לרוב הרצים, אבל כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו. זה צריך להגיע מתוך תהליך של חיפוש פנימי ולא מהטפה חיצונית".

הלוי, 46, לא תמיד היה האיש החייכן שמוצא זמן לרוץ בין חמישים לתשעים קילומטרים בשבוע. היו שנים שבהן הוא היה עמוק בתעשייה גם בנשמתו, עם לחץ מתמיד ועם שעות עבודה בלתי נגמרות. הוא בתחום התוכנה כבר למעלה מעשרים שנה, עוד מתקופת האוניברסיטה, וב-16 השנים האחרונות הוא נע מסטארט-אפ לסטארט-אפ. בינתיים הוא לא כבש את הפודיום, בלשון הרצים. או בתרגום להיי-טק: עוד לא הגיע לאקזיט, גם אם תמיד נהנה מהדרך.

הסטארט-אפ הראשון שבו עבד הלוי במשך קרוב לשמונה שנים, היה מיזם של מנכ"ל אורקל לארי אליסון. תחילה כונה המיזם "אינסוף תוכנה מקבילית" (nSof), ובהמשך השתנה שמו לדיגיטל אפליינס. "לא יצא מזה שום דבר", נזכר הלוי, "טכנולוגית המוצר היה מצוין, אבל כל מה שמסביב לא התארגן כמו שצריך". בשלב מסוים החליף אליסון את הנהלת החברה הישראלית בחברה אמריקאית (והלוי נאלץ לעבור לארצות הברית), והחברה החליפה את שמה לפילאר דאטה סיסטמס ונקנתה על-ידי אורקל בכ-100 מיליון דולרים. "זה בערך כיסה ללארי את ההשקעה", מסכם הלוי.

משם הוא "התגלגל", כהגדרתו, לחברה בשם פנאסאס (Panasas), גם היא בתחום האחסון, ושם הוביל פרויקט קוד פתוח עבור IETF - כוח המשימה ההנדסי של האינטרנט (Internet Engineering Task Force) - הגוף המתכנן והממליץ על פרוטוקולים של תקשורת ברשת. מפתה מאוד למצוא הקבלה אידיאולוגית בין כל מה שמסמלת הריצה היחפה, העממית מאוד בטבעה, הנעשית לרוב קרוב לטבע, לבין החופש שמעניק קוד פתוח למשתמשים. "אני כמהנדס מאוד מאמין בקודים פתוחים", אומר הלוי, שלא במפתיע. "אני מאלה שמאמינים שבשיתוף של סטנדרטים אנחנו יוצרים אקו-סיסטם שמאפשר ללקוחות לקנות פתרון שהוא העדיף עבורם".

על בסיס הפרויקט הזה הפך הלוי לאחד היזמים בהקמת הסטארט-אפ הבא בחייו, חברת טוניאן, שבה הוא מכהן כסמנכ"ל טכנולוגיה. עד כה הושקעו במיזם קרוב ל-6 מיליון דולרים, מקרן סידר ומקרן CRV הבוסטונית. כיוון שהחברה עדיין בשלב הדגירה השקטה על הפיתוח, הלוי ממעט בפרטים ומוכן לומר שעובדים בה "בין עשרה לחמישים איש", וכי מרכז הפיתוח נמצא בארץ, ואילו המטה נמצא בבוסטון.

עלייה בנפח הפעילות

השנים האינטנסיביות הללו בהיי-טק גבו את מחירן. הלוי, שבנעוריו בתיכון שיחק כדורסל והיה אתלט, ספרינטר של מאה מטרים וקופץ לגובה ולרוחק, לא נותר כל-כך אתלטי. "התנוונתי ועליתי מאוד במשקל", הוא משחזר, "הגעתי עד 115 קילו. יותר מדי לחצים, יותר מדי פיתוח. הייתי לקראת גיל 40, ראיתי שזה משפיע יותר מדי על הבריאות, והחלטתי שאני עושה מעשה וחוזר לספורט".

הוא פנה לדרך הכושר של יאיר קרני, עשה מהפך בשילוב תזונה ופעילות גופנית, נפטר בתוך חצי שנה מ-35 קילוגרמים, וגילה את הריצה מחדש.

גן העדן החדש הופר עד מהרה. העלייה הדרסטית בנפחי הפעילות הפיזית, שכללה ריצות של עשרים קילומטרים ויותר, בכביש ובשטח, ולדברי הלוי גם הנעליים, גרמו להתפרצות של פציעה כרונית ישנה - דורבן שגרם לדלקת ברצועה בתחתית כף הרגל ולכאבים בהתאם.

"ניסיתי את כל הטיפולים הקונבנציונליים, מדרסים מסוגים שונים, נעליים תומכות, פיזיותרפיה. שום דבר לא עזר. הגעתי למצב שהייתי מושבת מריצה, ומאוד כאב לי לדרוך על הרגל. מאוד תסכל אותי שלאורתופדים אין פתרון".

הלוי התחיל לערוך מחקר עצמאי באינטרנט, כדי להבין טוב יותר את הפציעה ואת סיבותיה, ולנסות למצוא פתרון.

"תוך כדי איסוף החומר ראיתי ידיעות על רצים שהתמודדו עם הפציעה הזאת באמצעות ריצה יחפה או עם נעלי ויבראם. המסקנה שלי הייתה שסיפור הפציעה היה ניוון כף הרגל כתוצאה מהנעליים, כיוון שלנעליים יש עקב מוגבה שמוריד את טווח התנועה של הקרסול, ולכן גורם לקיצור של גיד אכילס ושל שרירי השוק. אמרתי, ננסה קצת פעילות יחפה, נראה מה קורה. ותוך שתי דקות התאהבתי, הבנתי שזה הדבר הנכון לעשות. התחלתי ללכת ולרוץ על חול".

- זה לא כאב?

"ועוד איך כאב. כל אבן קטנטונת שדרכתי עליה בסביבות העקב הקרינה לי למוח. חשבתי שאני מתפוצץ. אבל מה שמדהים בכאב הזה שהוא כאב מרפא".

- איך מבדילים בין כאב מרפא לכאב של אזהרה?

"חוזרים על הפעילות ורואים אם בפעם הבאה זה קצת פחות כואב. זו תורה שלמה של הקשבה לגוף. במקרה של פציעה, לעתים כדי להתניע תהליכי ריפוי צריך דווקא ליצור דלקת מקומית, במיוחד בבעיות כרוניות, בגידים וברצועות שיש להם אספקת דם לקויה. כי הרבה פעמים הגוף מסתדר עם הפציעה באיזה סטטוס-קוו, ואין ממש הליכי ריפוי אלא יש רקמה צלקתית-ניוונית. דווקא כשיוצרים פציעה מחודשת במקום, הגוף מתגייס לרפא את הבעיה באמת.

"זה מה שהיה במקרה שלי עם הריצה היחפה, כי ריצה יחפה מחזקת את כף הרגל, מאריכה מחדש את גיד אכילס ואת שרירי השוק, בונה את השרירים שתומכים בקשת, ובעצם מטפלת בכל גורמי היסוד שגרמו אצלי לדורבן. הבנתי שזה כאב מרפא כי במפורש ראיתי שתוך זמן לא ארוך, פעילויות שהיו כרוכות בסבל ברמה של עינוי סיני כאבו פחות. משטחים עם מעט אבנים שהיו סיוט מבחינתי הפכו לנסבלים ואחר כך לנעימים, כאילו מישהו עושה עיסוי טוב לרגל. זה תהליך מדהים. המציאות היא אותה מציאות, אבל התפיסה שלנו את המציאות משתנה בצורה דרסטית".

- להקשיב לגוף זה טוב ויפה, אבל אם נעשה מה שהוא רוצה, ננוח, נאכל ונישן - לא נרוץ.

"צריך להקשיב לו, אבל לאו דווקא לשמוע בקולו. זה כמו עם ילדים. את חייבת להיות קשובה לילד אבל את זאת שקובעת. גם מול הגוף את המבוגר האחראי. הגוף הוא אינפנטילי, הוא מין חיה, אורגניזם שמדבר במסרים בלתי מילוליים ורוצה דברים בסיסיים כמו לישון ולאכול. אנחנו צריכים להתחשב במסרים שלו, אבל לא להיכנע לו. לא כל כאב אומר להפסיק פעילות. יש כאבים טובים ומבריאים".

- אז כיום אתה כבר לא נפצע?

"הלוואי. צריך לזכור שגם לי יש צד תחרותי, ויש פן של לחץ חברתי בריצות משותפות. הגוף לא תמיד מגיב כמו שהיינו רוצים. מדי פעם יש פציעות מינוריות, אבל מורידים קצת עומס, עושים טיפולים, מתיחות וחיזוקים, מחלימים וממשיכים הלאה".

הלוי רץ יחף על כל מיני משטחים - מאספלט ועד מסלולים סלעיים וטרשיים. כאשר השטח צפוי להיות מאתגר מדי גם לכפות הרגליים המעובות שלו, הוא נועל סנדלים מינימליסטיים בשם הוראצ'ס, של בני שבט הטארהומה המקסיקני. הסנדלים הללו זכו לפרסום מערבי בספר "נולדנו לרוץ" של כריסטופר מקדוגל, הספר שהתניע את מהפכת הריצה היחפה בעולם ב-2009 והשפיע עמוקות גם על הלוי (ושיצא לאחרונה בתרגום עברי בהוצאת אחוזת בית). בימים אלה הוא אפילו מתרגל לפעמים ריצות בנעליים מינימליות, לקראת מרתון-שטח בהרי רומניה. "אני לא מכיר את השטח", הוא מסביר, "והנחת העבודה שלי היא שלעשות אותו יחף זה אתגר שאני עוד לא יכול לעמוד בו. אולי עוד עשר שנים".

דוגמה אישית, לא הטפה

מהר מאוד מצא עצמו הלוי עושה נפשות לטרנד החדש. "ברגע שראיתי מה ההשפעה של הריצה היחפה עליי, גם מבחינת הפציעה וגם מבחינת הטכניקה, ואיך זה שדרג לי את הריצה מבחינת הנאה, הרגשתי צורך להפיץ את הבשורה", הוא מסביר. "המגע הבלתי אמצעי עם האדמה, הריצה יותר זורמת והרמונית, ויש גם העניין של הגוף-נפש. יש משהו בחיבור לאדמה ולטבע שמשפיע באורח מדהים על הכניסה למדיטציה בתנועה, ובהשפעה המרגיעה שיש לריצה על איכות החיים. ראיתי את זה גם אצל חברים שהתחילו להצטרף אליי, אחר כך אצל אחרים שלא הכרתי, ואחר כך בקבוצה בפייסבוק".

הקבוצה נקראת כמובן "נולדנו לרוץ", ופעם בכמה זמן מארגן הלוי ריצות יחפות תחת הכותרת "האתגר היחף" (הבאה תיערך ב-30 במארס בשמורת הטבע חוף השרון).

רק עשרות בודדות של רצים בארץ רצים ממש יחפים, אבל מאות אחרים מסתקרנים, מנסים מדי פעם, משלבים ריצה יחפה כחלק מהאימונים לחיזוק הרגליים ולהרחבת טווח התנועה, אבל משאירים אותה רק למסלולים חוליים נוחים. רבים יותר נמצאים על הסקאלה שבין יחף לגמרי, דרך סנדלי ההוראצ'ס, עבור בנעלי ויבראם חמש אצבעות, וכלה בסוגים שונים של נעלי ריצה מינימליסטיות - טרנד לוהט בעולם ולא זול כלל.

הלוי מאוד רוצה לקדם את הריצה היחפה, אבל נמנע מהטפה פעילה: "את התהליך הזה הכי נכון לעשות מתוך איזה חיפוש עצמי ומתוך הקשבה לגוף. זה הרבה פחות אפקטיבי אם אני אומר למישהו תרוץ בצורה א' או ב' מאשר שאותו אדם יקשיב לגוף שלו, יבין שאינו רץ נכון וירצה בעצמו לשפר. התהליך של ההתגלות הרבה יותר אפקטיבי כשעושים אותו לבד, לכן אני עושה פחות הטפה ויותר דוגמה אישית".

- מה לגבי רצים שהם מאוד מוטי תוצאות? זה יכול לשפר להם תוצאות?

"כמובן. יש מישהי שרצה איתנו, שאחרי כמה אימוני טכניקה שיפרה את התוצאה שלה בעשרה קילומטרים בחמש דקות. אבל חלק מהאידיאולוגיה שלנו היא לשים קצת את התוצאות בצד, זה כאילו 'לא לשמה', אלא ערך מוסף שמגיעים אליו, ויכול להיות שבשלב מסוים מגלים שהוא פחות חשוב. מישהו ששקל להצטרף לאחת הריצות שלנו שאל כמה דקות לקילומטר אנחנו רצים, לראות אם זה מתאים לו. עניתי לו שאצלנו מודדים פחות בדקות לקילומטר ויותר בחיוכים לקילומטר. כולנו אתלטים ויש לנו המטרות הספורטיביות, אבל אם לא נהנים מהדרך זה לא שווה כלום".

- הריצה היחפה מלווה בהשקפת עולם כללית יותר, שחורגת מהספורט?

"היא קשורה למינימליזם, ואנשים שמאמינים בה מחפשים מינימליזם גם בתחומים אחרים, למשל בתזונה. חלק מהרצים היחפים עוברים לתזונה פליאוליתית".

תזונה פליאוליתית מבוססת על התקופה הטרום חקלאית, שבה בני האדם היו ציידים ומלקטים, ועל כן היא מאמינה בהרבה חלבון, בשר, בעיקר בקר שהסתובב חופשי ולא גודל במכלאות, שומן, מזונות שמלקטים כמו פטריות, אגוזים וכדומה, ושוללת אכילת מוצרי חלב, דגנים וקטניות.

באותה ריצה שבה פגשתי את הלוי הייתה "פריסה" של מיני מעדנים שהרצים הביאו עמם. אחד מהם, פליאוליט מן הסתם, סקר בבוז את הסלט עתיר הקטניות המונבטות שהביאו רצים מהפלג הטבעוני, וטען שאינו מסיים יום בלי חצי קילוגרם בשר.

"יש ויכוחים תיאולוגיים בין הצמחונים והטבעונים לבין המאמינים בתזונה פליאוליתית", מסביר הלוי בחיוך. "בהקשר של ריצה יש גם ויכוח מקצועי. כל השנים ממליצים לרצים לצרוך פחמימות, והתזונה הפליאוליתית מתבססת על מעט מאוד פחמימות".

הלוי מביא כאחת הדוגמאות את גישתו של פרופ' טים נואקס, אחד המומחים המפורסמים בעולם לפיזיולוגיה של המאמץ, ומחבר הספר "חוכמת הריצה". נואקס המליץ במשך שנים על תזונה של פחמימות, ועבר לאחרונה להמליץ על תזונה דלה בפחמימות ועשירה בחלבונים ובשומנים. הלוי עצמו מצא שביל זהב, שמוביל הניאו-פליאוליט לורן קורדיין: תפריט דל בפחמימות בדרך כלל, אבל כולל פחמימות בהקשר של אימונים, כלומר לפני, אחרי ותוך כדי האימון.

ללמוד ליהנות מהדרך

המינימליזם שבבסיס הריצה היחפה חדר גם לתחומי חייו האחרים של הלוי. "גם מבחינת פרנסה, העיקרון הוא ליהנות מהדרך, לאו דווקא להתמקד במטרה", הוא מדגיש.

בימים אלה הוא משלים, לצד עבודתו בטוניאן, קורס מאמני ריצה למרחקים ארוכים בוינגייט: "אני בהחלט רואה את הצד התרפויטי שבריצה היחפה, והייתי רוצה לפתח את התחום גם ברמה המקצועית ולפתח איזו מתודולוגיית אימונים יותר מסודרת".

- וגם בתחום ההיי-טק אתה נהנה יותר מהדרך, כלומר אתה לא מוטה אקזיט?

"האוריינטציה היא לא רק על האקזיט המופלא, שאני אשמח אם הוא יקרה כי זו המטרה של סטארט-אפ: להקים חברה רווחית, באמת למקסם את הטכנולוגיה, ולגרום שישתמשו בה כמה שיותר. אבל הדרך לא פחות חשובה. יש חיים שלמים של אנשים פה, שלי ושל כל הצוות, שאנחנו צריכים למצות אותם. ראיתי לא מעט מקרים של אנשים שהקריבו את החיים האישיים שלהם על מזבח הסטארט-אפ והאקזיט, והתעוררו שנים אחרי זה עם משפחה מפורקת. אני לא מוכן שזה יקרה לי ולאף אחד מהעובדים שלי. השינוי שהעיסוק בריצה היחפה עשה לי כמוביל טכנולוגי הוא, שאני מחפש תחושה דומה גם במקום העבודה. כמקים סטארט-אפ, מאוד הייתי רוצה לראות את העובדים שלי מתפתחים גם בצד המקצועי וגם בצד האנושי.

"אני מאמין שהצמיחה האישית של העובדים בארגון מחזקת גם את הארגון, גם חברתית וגם כלכלית. כי מקום עבודה שהעובד בא אליו ומרגיש שהוא לומד ומתפתח אישית בו, חזק לאין ערוך ממקום עבודה שאנשים בו עובדים רק כדי לקבל את המשכורת בסוף החודש או להגיע סוף-סוף לאקזיט. ואני בהחלט רואה לעצמי למטרה בטוניאן להמשיך לפתח את הפן הזה בארגון".