דרור פויר במסע בזמן בפאבים העתיקים של לונדון

יש אנשים שאוהבים קתדרלות, יש כאלה שמעדיפים מוזיאונים; אבל אם שואלים אותי, המקום הכי טוב ללמוד בו על אופייה של עיר הוא הפאבים שלה. ודאי אם בלונדון עסקינן - הרי מדובר בלונה פארק לחובבי פאבים, שכידוע מהווים חלק חשוב מהתרבות הבריטית. ולא רק בריטית, האמת. כשאומרים "תרבות שתייה" נוטים להתעלם מכך שזו באמת קודם כול תרבות: בכל מקום שהייתה בו ציביליזציה, בכל מקום שהתיישבו בו בני אדם, בדרך כלל המקום הראשון שהם בנו היה מין סוג של פאב. מקום מפגש ושתייה. אלפי שנים שאנחנו עושים את זה, זה חלק ממה שהופך אותנו לבני אדם.

עוד סיבה שבגללה אני מעדיף את הפאב על הקתדרלה או על המוזיאון, היא העובדה שזה מקום חי ונושם, ולא אנדרטה למה שהיה ונעשה, לא מקום שאתה צריך להיות בו בשקט, לא מקום שאתה צריך להיכנס אליו בהדרת כבוד.

ומכל הפאבים אני הכי אוהב את הפאבים העתיקים. כמי שבא מעיר די קטנה השוכנת לחופי הים התיכון, ובה פאב שקיים שנה נחשב ותיק לאללה ופאב שקיים עשור הוא כבר מיתולוגי, נעים לי עד מאוד, שלא לומר מרגש אותי עד שורשי שערותיי, להיכנס למקום ולהישען על בר שעומד באותו המקום במשך מאות שנים. זה גורם לי להרגיש חלק משושלת מפוארת של בני תמותה שמבזבזים את זמנם בנעימים כבר אלפי שנים. בחור מסורתי, מה לעשות. המסורת הזו, אגב, קיבלה לאחרונה ניחוח רשמי יותר, עם יוזמה לפנות לאונסק"ו על מנת שיכירו בפאבים האלה כאתרי מורשת עולמית.

אז הרעיון היה לערוך סיבוב בין הפאבים הכי עתיקים בלונדון. יש לא מעט טוענים לכתר, ובקרב היסטוריונים אין שום תמימות דעים. הצבתי רף תחתון והחלטתי שאני לא מציב את כף רגלי על מפתן מקום שהוא בן פחות מ-400 שנה.

תנאי נוסף היה לבקר בפאבים האלה במהלך היום. כמו טובים וגדולים ממני, גם אני חובב של שתיית יום. היא רגועה יותר, חיובית יותר, נשלטת יותר ונעימה יותר מהשתייה הלילית. גם המקומות מזמינים יותר במהלך היום, והמזל הגדול הוא שרוב הפאבים פה נפתחים באחת עשרה בבוקר, שזו ממש שעה מושלמת לבירה.

החלטה נוספת וחשובה הייתה להימנע ככל האפשר ממלכודות תיירים. להפתעתי הנעימה גיליתי שזה היה קל מאוד, וזה בעיניי חלק עיקרי מהקסם: למרות הוותק והאגדות שנקשרו בשמם, הם לא הפכו למוקדי משיכה תיירותיים. הם פשוט זקנים מדי בשביל הדברים האלה. הם מה שהם - לא הפכו למוזיאונים, אלא נשארו בחיים וממשיכים להשקות את האדם הצמא.

הרבה מהפאבים האלה הם כיום חלק מרשתות, קונספט קצת זר לאוזניים ישראליות אבל נפוץ מאוד פה, קצת כמו שוק הספרים שלנו. זו תקופה לא טובה לפאבים בבריטניה - הקטנים והעצמאיים נסגרים מדי חודש - אבל ברוב המקרים הרשתות שומרות בקנאות על התחושה הישנה.

טוב, מספיק עם הדיבורים, בואו נצא לשתות.

דה יוז'ואל, מיסטר דיקנס?

בלב העיר, בסמטה קטנה ושקטה בטבורו של רחוב פליט ( Fleet) ההומה, שפעם היה משכנן של כל מערכות העיתונים וכיום מאכלס לרוב משרדי עורכי דין, שוכן Ye Olde Cheshire Cheese . שלט בכניסה מכריז שהמקום "נבנה מחדש ב-1667" (שנה אחרי השריפה הגדולה בלונדון), אבל המוסד הזה ותיק בהרבה - נוסד ב-1538. 475 שנים שאנשים שותים בדיוק במקום הזה. לפני השריפה קראו לו "הקרן", ולפני שהיה פה פאב, עמד פה מנזר כרמליטי מהמאה ה-13, מה שמסביר את העגמומיות. גם הנזירים, כידוע, לא בחלו בטיפה המרה ועשו יין במרתף. כלומר, בסך-הכול 800 שנות שתייה יש במקום הזה. לא, זה לא יכול להיות שכולם טועים.

נכנסים דרך דלת קטנה למקום שקט, חשוך וחם. יש בר קטן בכניסה, אבל כשעוברים אותו מגלים עוד חדר, ועוד חדר, ועוד קומה, ועוד אחת, ומרתף, והמון כוכים ומפלסים, ובכל אחד מהם בר בגודל ובאופי משתנה. המקום נפתח לפניך כמו מטרייה מקולקלת. כדאי לקחת בירה ולטייל במבוך הזה, לאט וביסודיות אדישה, לעלות ולרדת במדרגות העץ הרעועות ולהיזהר על הראש מהמשקופים הנמוכים, שפדחותיהם של מי-יודע-כמה אנשים לאורך השנים השתפשפו בהם לפניך. כל אחד מהחללים מרושל ומקסים בדרכו שלו, ולפחות באחד מהם אפשר לשבת על כורסאות שמונחות באותו מקום ממש כבר מהמאה ה-17.

הקירות מספרים סיפורים והזמן עובר בדיוק בקצב הנכון. אין מוזיקה. יש אוכל פאבים אנגלי טיפוסי, מיני פשטידות ובשר. כזה שהולך טוב עם אלכוהול. אני אכלתי נקניקייה ופירה טעימים מאוד. לא יקר בכלל.

מקום מושלם לאכול בו משהו קל, לתת לכפפות להתחמם טוב-טוב על ההסקה, לשתות בירה ולקרוא ספר טוב. איזה ספר לקרוא? זו כבר שאלה גדולה. אם אתם כמוני, מאמינים במחוות קטנות וחסרות משמעות שהופכות את החיים לקצת יותר נסבלים, אני ממליץ לכם לבוא עם איזה שרלוק הולמס. סר ארתור קונן דויל בעצמו היה יושב פה, לעזאזל! גם צ'רלס דיקנס היה ידוע כקבוע, ככה שגם משהו משלו יעשה את העבודה. גם מארק טוויין פקד פעם את המקום, כך מספרים. אם אתם חובבי שירה, חפשו את הפינה האהובה שבה ישב אלפרד טניסון וקראו משהו משלו.

כשמעמיקים טיפה, מגלים שיש מחלוקות בין היסטוריונים של לונדון בשאלה, מה האנשים האלה הכי אהבו לאכול ולשתות בפאב הזה. שני חוקרים, תאמינו או לא, מתווכחים בלהט כבר שנים אם דיקנס אכל פה את ה-Welsh rarebit (מין טוסט אנגלי שעליו גבינת צ'דר מותכת, ביצת עין ושלל תוספות), או שהמנה טרם הומצאה בימיו.

את הנשמה אי-אפשר לשפץ

במרחק חמש דקות הליכה משם עומד ה-Ye olde Mitre, עוד פאב ותיק ומכובד עד למאוד, וכשאני אומר חמש דקות הליכה, אני מתכוון נטו. צריך להוסיף עוד איזה עשרים דקות חיפוש, כי בהשוואה לסמטה שבה חבוי הפאב הזה, הסמטה של הפאב הקודם היא נתיבי איילון.

שלט בסמטה מכריז כי המקום נוסד ב-1546, ומוסיף "כנראה הפאב הוותיק ביותר בלונדון". הוא נבנה על-ידי המשרתים של הבישוף מאיליי (Ely - מוסד כנסייתי עתיק בן קרוב ל-900 שנים), שכנראה פשוט רצו לשבת ולשתות משהו אחרי יום עבודה. ארמונו ההדור של הבישוף נמצא ממש מאחורי הפאב, ואנשים שמתעניינים בארמונות ולא בפאבים יטענו שהפאב עומד בצלו של הארמון. עניין של פרספקטיבה.

שני חדרים, שני ברים. אם יש מקום בחדר הקטן, תודו למזלכם הטוב ותנו לשנים לעטוף אתכם כמו שמיכת פוך רכה. מקום מתוק ומזמין, שמציע מגוון צנוע של פשטידות ושל מרקים. אני הלכתי על בירה.

הפאב, כאמור, נוסד ב-1546, אבל הבניין נהרס ונבנה מחדש ב-1773, ואז שופץ בשנות ה-30 של המאה הקודמת; אבל כמו שאנחנו יודעים, אתה יכול להרוס בניין ולשפץ כמה שתרצה - את הנשמה אין להרוס ואי-אפשר לשפץ.

האגדה מספרת שהמלכה אליזבת הראשונה הייתה פה, אבל אין ממש הוכחה. שימו לב שהמקום סגור בסופי שבוע. בכל זאת, זקן.

תאי וידוי לעורכי דין

אחד היתרונות הבולטים ביותר של The Cittie of York זה שאותו לפחות אין בעיה למצוא. הוא עומד באמצע רחוב הולבורן, רחוב עורכי הדין של לונדון, גדול, בוהק וגאה. מדובר בעוד אחד מהטוענים הראשיים לכתר הפאב הוותיק בעיר: שלט בכניסה מכריז שהפאב הזה עומד כאן מ-1430. 583 שנים, לעזאזל. אותי זה כבר מרגש. אז נכון שהבניין נהרס ונבנה מחדש ב-1890, אבל שוב - אז מה.

ואם מבחוץ המקום נראה גדול, מבפנים הוא אפילו גדול יותר. תקרה גבוהה מאוד עם חלונות מעוטרים; חביות יין ענקיות על מדפים גבוהים; על הקירות סיפורים, תמונות וקריקטורות מההיסטוריה של המקום. שווה לעבור עליהם לאט עם בירה.

במרכז החדר הענק אח ברזל משולשת שמחממת את החלל; משמאל - בר גדול. חלק מהאתרים אומרים שזה הבר הארוך ביותר בבריטניה. או שזה כבר לא רלבנטי, או שהברים באנגליה נורא קצרים. בכל זאת, הוא ארוך.

החלונות נותנים תחושה עזה, אולי עזה מדי, של קתדרלה; תחושה שרק מתגברת למראה מעין "תאי וידוי" בצדי החדר שהוסבו לתאי ישיבה. אומרים שהם נבנו ככה כדי לאפשר לעורכי הדין להיפגש עם לקוחותיהם בשקט. ואכן, עד היום, בשעות העבודה מלא המקום בעורכי דין זוטרים שממלאים את המקום בדאווין.

ארבעה דורות של חתולים

במרחק חמש דקות הליכה משם, מאחורי בית המשפט הגדול, נמצא עוד פאב ותיק ומכובד, The Seven Stars. 405 שנים יש עליו. מקום קטן וחביב עד למאוד, עם נוף יפה לצריחים המרשימים של בית המשפט. יש בר קטן עם מוזג חייכני, שמעיד על עצמו שהוא פחות או יותר תמיד במקום, וחתול הבית שמנמנם על הכורסה הגדולה עונד צווארון לבן ומפואר.

החתול הזה, שלשמו לא שאלתי (אני לא אוהב חתולים) הוא הרביעי לשושלת חתולי המקום, שתמונות גדולות שלהם, כולל תאריכי לידה ומוות ואפילו פואמות רגשניות, תלויות על קירות המקום, לצד כרזות תיאטרון ישנות ואווירה מבולגנת ומקסימה. כשתעלו לשירותים בקומה השנייה תעברו דרך המטבח. לא אכלתי פה, והביקורות אומרות שהחלטתי נכון, אבל הבירות היו טריות והמבחר היה נאה, ואם אתם בשכונה, אני ממליץ.

"למות בפאב - זאת התוכנית"

בואו נעבור לקובנט גארדן ונשתה כמה בירות ב"הכבשה והדגל". השם של הפאב הזה רק קצת יותר מוזר מהלוגו שלו המציג, ובכן, כבשה אוחזת בדגל. שימו לב שגם הוא נמצא בסמטה קטנה שדי קל לפספס.

מדובר במקום קטן עם רצפת עץ ישנה ועקומה, שקיים כבר משנת 1623 ושאפשר להתאהב בו מהרגע שעוברים בדלת, כי השנים לא שוכבות על גבו של המקום הזה ומעיקות עליו, אלא להפך, מלטפות אותו. מעל הטלוויזיה שמשדרת משחק רגבי, כתובת עתיקה באנגלית ספרותית שאומרת משהו כמו: "למות בפאב - זאת התוכנית שלי! עם הפה על ברז הבירה. ואז המלאכים יבואו ויאמרו: רחמו, שמיים, על השיכור המצחין הזה".

אפשר לשבת פה במשך שעות. המוזג מוזג אייל ומספר שזה אחד מבתי העץ העתיקים בעיר, ושצ'רלס דיקנס ישב גם כאן (חיים טובים היו לדיקנס). בכלל, היסטוריה מגניבה יש למקום הזה: עד שנת 1853 קראו לו בחיבה "דליי הדם", בשל קרבות האיגרוף בלי כפפות שהיו נערכים במקום.

מחוץ לפאב נהגו גם לתלות אנשים מדי פעם, והמשורר האנגלי ג'ון דריידן, כך מספרים בעלי המקום, הותקף מחוץ לפאב על-ידי שלושה אלמונים, כנראה בגלל שיר עוקצני שכתב, שבמסגרתו כינה את הדוכסית מפורטסמות', על דרך הרמיזה, "זונה". הכי יפה שכל ההיסטוריה הזו לא נתחבת במורד גרונך וחונקת אותך. המקום חי כיום כמו שהוא חי אז.

רוחות, שודדים, משוררים

גם אם עוזבים את מרכז העיר ומצפינים קצת לכיוון הייגייט (Highgate Village), אפשר למצוא כמה מקומות מקסימים למדי, כמו הספאניארדז (The Spaniards Inn) ברחוב באותו השם - מקום שהוא כל-כך עתיק, עד שנאלצו לכבוש את הכבישים סביבו, כי אותו לא יזיזו. הספאניראדז היה ידוע ככניסה הצפונית הישנה ללונדון, והיה אבן שואבת לשודדי דרכים מפורסמים ומפורסמים פחות. האגדה מספרת שכאשר באו הצרפתים לכבוש את העיר, הכריז בעל הפונדק על שתייה בחינם לחיילים, ואלה השתכרו כחזירים ושכחו לצאת לקרב.

אבל אני, אם תשאלו אותי, מעדיף בהרבה את הפלאסק - The Flask. ולא רק (אם כי זה בהחלט שיקול מכריע) לאור העובדה שקרל מרקס היה יושב לשתות פה.

בכלל, לפלאסק, שנוסד ב-1663, כשהייגייט הייתה כפר אמיתי בשולי העיר, יש אחלה היסטוריה ומוניטין שבעולם. השודד הידוע דיק טרפין היה עוצר פה לנוח למשקה או שניים בין מרדף לשוד. אחד המיתוסים היפים על-אודות טרפין מגולל את 320 הקילומטרים שגמע בלילה אחד בלבד עם סוסתו "בס השחורה", במסע בין לונדון ליורק. מוזיקאית הפולק האלטרנטיבי ג'ואנה ניוסום אפילו כתבה על זה שיר. באחד הקירות אף נעוץ קליע, שלפי האגדה כוון לראשו של טרפין.

השם "פלאסק" ניתן לו בגלל הפלאסקים, קנקנים קטנים שהיו נמכרים פה, ושבעזרתם שאבו התושבים מים ממעיין סמוך שנמצא בלב הפארק.

על הבר עם השיכור היהודי

במרחק חמש דקות הליכה משם יש עוד פאב, The Wrestlers, ישן לא פחות ובעיקר כיפי לא פחות; כי בניגוד לשכנו עם העבר המפואר, רוחות הרפאים ושאר האגדות והדאווין, ה-Wrestlers הוא מקום קטן ונשכח יחסית, שנוסד בשנת 1547 ומכיל חדר אחד מרווח, אח גדולה וחצר אחורית נחמדה, וזהו. שום אגדה לא נקשרה בשמו, שום תהילה לא דבקה בקירותיו, ושום סופר מפורסם לא היגג בתוכו. ואתם יודעים מה, דווקא בגלל זה אני אוהב אותו כל-כך.

מקום מקומי מאוד, פשוט ומינימליסטי. מאחורי הבר, שמציע מבחר סביר ביותר של בירות, טלוויזיה מקרינה משחקי כדורגל, ותושבי השכונה ממלאים את המקום בצעקות. זה לא מקום לתיירים. למעשה, זה ההפך הגמור ממלכודת תיירים. זה מרחיק תיירים. לי זה בעיקר עשה חשק לחזור שוב, ושוב.

האווירה טובה ונעימה, ושיכור זקן אחד על הבר מתחיל לדבר איתי פתאום על הבעיות שיש לו עם נשים. "בגלל זה אני שותה", הוא אומר ומרייר על עצמו. "אתה בסדר?", אני שואל אותו כשהוא מתחיל להשתעל ולהיחנק. "לא", הוא אומר, "אני לא", ושואף עוד שאיפה מהסיגריה ששולחת אותו לעוד התקף שיעול מסיבי. "אני יודע שאני נראה כמו חרא, מריח כמו חרא ושיכור מהתחת", הוא אומר, "אבל יש לי ארבעה תארים מהאוניברסיטאות הכי טובות. פשוט יש לי איזו בעיה עם נשים ובגלל זה אני שותה".

מתברר שהוא עורך דין, יהודי, מדבר קצת עברית ותקוע עמוק בתוך סרט שואה משפחתי מסובך, שאותו הוא ניסה לספר ללא הצלחה.

אני מזמין עוד בירה. השיכור היהודי נרדם אל תוך עצמו ומתעורר בבהלה כשהקהל צוהל בעקבות גול שמשודר בטלוויזיה, ומתרעם בסגנון ליבוביץ' עם טאץ' מעמדי: "לא נראה לכם מוזר", הוא שואג לקהל, "שאתם מריעים לחבורה של אנשים שרצים אחרי כדור ומרוויחים בשעה את מה שאתם לא עושים בחודש?!". הוא מתכוון להישמע כועס אבל הוא בעיקר נשמע עצוב נורא. אף אחד לא מסובב אליו את הראש, ורק הברמנית ניגשת אליו ומניחה לפניו כוס מים. "אולי תלך הביתה", היא אומרת לו ברכות ובחמלה, והרגע הזה כל-כך מרגש אותי כי אני רואה פתאום שכל אלפי שנות השתייה האנושית האלה לא היו לשווא, ושתמיד יהיה מישהו מאחורי הבר שידע להכיל את העצב הפתאומי שהיא יודעת להנחית עליך בלי הכנה מוקדמת.

הכתבה המלאה - במגזין G