חור שחור במערכת המשפט

חוק יסוד: השפיטה קובע באחד מסעיפיו עיקרון בסיסי בחברה דמוקרטית - עיקרון פומביות הדיון המשפטי. פירושו של דבר שכל עוד אין הצדקה המעוגנת בדין לסגירת דלתיים ולאיסורי פרסום, ההליכים המשפטיים בישראל מתנהלים בפומבי.

הרציונל העומד בבסיס העיקרון חל במידה מסוימת גם על הליכי מעצר וחקירה: גם אם אין הצדקה לפרסום תוכן החקירות בעת ניהולן, מקובל במשטרים דמוקרטיים שעצם המידע על דבר המעצר מצוי בידי הציבור. העלמתם של אזרחים, וגם של אנשים שאינם אזרחים, היא מעשה אופייני למשטרים טוטליטריים, לא לחברות דמוקרטיות.

ועם זאת, קיים בישראל חור שחור בלב העיקרון הזה, הבולע לתוכו ללא אבחנה תיקים, הליכים משפטיים ואנשים. זהו החור השחור הביטחוני. בשם הביטחון, נוהגות רשויות המדינה להטיל חיסיון, באמצעים מגוונים, על הליכי חקירה ומשפט.

כאן אמור להתגלם תפקידם של בתי המשפט, ושל השופטים, כמי שאמורים לעמוד מול השלטון ללא מורא, ולבחון בקפדנות את ההצדקה לנקיטת צעדים כה דורסניים. ואולם, שופטי ישראל אינם עומדים במשימה, והם ניגפים מפני מנגנוני הביטחון הנושאים תמיד את שם ביטחון המדינה, אין לדעת אם לשווא.

התוצאה היא שבתי המשפט מאשרים צווי איסור פרסום גורפים, הן בשלב החקירה ולעתים גם בשלב המשפט, האוסרים לא רק פרסום פרטים מתוך ההליך, אלא אפילו את עצם קיומו של ההליך עצמו.

קל ומפתה להגחיך את איסורי הפרסום הללו, נוכח זרימת המידע באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת, ומהפכת האינטרנט, הרשתות החברתיות והבלוגים. אלה הופכים את האיסורים החוקיים לאנכרוניסטיים, בלתי יעילים ואבסורדיים.

אולם העוול הטמון בפרקטיקת איסורי הפרסום עמוק בהרבה מאשר חוסר האפקטיביות שלה. הוא נוגע עמוק בשורשי מנטליות הביטחוניזם הישראלית, המכפיפה כל עיקרון דמוקרטי של החברה האזרחית לצרכיה. הוא נוגע באיום המתמיד על זכויות האדם.

אם מותו של אדם במעצר, כשעצם המעצר, נסיבותיו, ההליך המשפטי שבגינו נעצר, והמוות שאירע במהלכו נותרים כולם חסויים מעין כל - לא ניתן לקרוא לישראל דמוקרטיה של ממש.