די לעליהום על יאיר לפיד

 דרור פויר

א.

גם לכם זה ודאי קרה שפגשתם, במקרה או שלא, חבר או חברה מהילדות וחשבתם לעצמכם שהוא או היא נראים נורא מבוגרים ומה קרה להם, אבל לרגע לא העליתם בדעתכם שגם עליכם רואים טוב מאוד את הזמן שחלף. כי האדם, לא קל לו לראות את עצמו כפי שהוא באמת. כשזה קורה מדי פעם - מול מראה מקרית ברגע של חוסר מודעות או כשאתם נתקלים בתמונה של עצמכם - זו יכולה להיות חוויה מטלטלת, וברוב המקרים לא נעימה.

ובהשאלה, השבוע עברתי, כמו תמיד, על כל העיתונים, הפרשנים ובעלי הטורים (כולל של עצמי), ופתאום התמלאתי מבוכה גדולה. פתאום התחוור לי שאני, כמו כולם, שר את אותו השיר באותה המקהלה המשעממת (אחת משתי מקהלות, מקסימום שלוש, המזמזמות ומהמהמות ללא הרף במרחב הציבורי הישראלי), בהרמוניה דלוחה שכולה עייפות מחשבתית. יותר משזה היה מטלטל זה היה מדכדך. כי אם כולם חושבים את אותו הדבר, אז אולי זה אומר שכולם צודקים, אבל אולי, רק אולי, זה אומר שאף אחד לא חושב.

השבוע זעקה המקהלה לשמיים בעניין שרה נתניהו (הפעם התירוץ היה שמלה מסוימת, אבל כל שבוע והתירוץ שלו), וכמובן בעניין יאיר לפיד, שנדמה שכולם (כולל הח"מ) נהנים הנאה מרובה מלאכול לו את הראש בכפית, ולא משנה מה יאמר או יעשה. אז נכון שיציאת הזועביז הייתה על הפנים וראויה לביקורת, אבל כשהביקורת הופכת לאובססיה, זה מתחיל לעצבן.

ב.

אנחנו חיים בתרבות מטורללת של עליהום. עוברים מנושא לנושא ומאדם לאדם כמו ארבה, מכרסמים ממנו כל אמירה משמעותית או מעניינת או מקורית, מייבשים אותו למוות, מוציאים לכולם את החשק לגמרי וממשיכים הלאה בסבב חפירות שאינו נגמר.

תרבות פייסבוק. זה לא דבר חדש, כמובן, התרגלנו לזה; אבל בכל כמה זמן החפירות מגיעות לנקודה מגוחכת, שאפילו אני כבר מסוגל לשים אליה לב. ולטעמי, מיליוני המילים בעניינו של לפיד, במסווה של "טובי הפרשנים הפוליטיים מנסים לפצח את הצלחתו בבחירות", הן בדיוק הנקודה הזו. הרי אף אחד אינו מנסה "לפצח" כלום, מלבד את הגולגולת של קוראיו. בעיקר מנסים להקים הרבה רעש לבן כדי להסוות את הכישלון בחיזוי התוצאות.

עכשיו, אני מודע טוב מאוד לאבסורד המסוים בעצם העובדה שאני נזעק להגן כאן על לפיד, לכאורה. אני לא מגן עליו, להגן עליו זה הרי לבייש את המילה "הגנה". להגן צריך על חלשים, והוא חזק וגיבור ומקושר, ואין כמו לסנוט ולהציק לגדולים ולחזקים, זו מהות החיים.

ובכל זאת, כשכל-כך הרבה אנשים, ודאי במעגלים הקרובים לי, מקדישים כל-כך הרבה מילים לאדם אחד, ורובן המוחלט חוזרות על עצמן ואומרות את אותו הדבר המשעמם - ובניגוד די מוחלט לתחושות של אנשים רבים, רבים כל-כך - נדמה שאין לי ברירה. כי נמאס לי מהמקהלה. נמאס לי ממקהלות כבר בכיתה ו', עת גורשתי בבושת פנים ממקהלת בית ספר עקב זיוף.

אז אני רואה וקורא את מקהלת הפובליציסטים בלירה שיורדים על לפיד, וכולם עושים שימוש באותו אוצר דימויים שחוק ודל: משהו שקשור למגבת שתלויה על הכתף, למבט האלכסוני, לאיגרוף, לג'ל ולכל השטויות האלה, וזה בעיקר עלוב בעיניי.

כל מיני גיבורי מקלדת חיווריינים שלא היו יכולים להרים משקולת של שני קילוגרמים גם אילו חייהם היו תלויים בזה, ועצם המחשבה על אגרוף שבא מולם יכולה לגרום להם להתעלף; אנשים שמעולם לא כתבו משהו שיותר ממאתיים אנשים הצליחו להבין, מתקיפים את לפיד על זה שיש אנשים שמצמידים את טוריו למקררים שלהם; אנשים שאומרים את אותו הדבר בול כמו החברים שלהם והחברים של החברים שלהם, שבראשם לא עברה מחשבה מקורית מאז מלחמת המפרץ הראשונה, מתקיפים את לפיד על זה שהוא מיינסטרים, וכך הלאה.

אני מוכן להישבע שאף קראתי מישהו באיזה מקומון טוען שגם הוא היה יכול להיות יאיר לפיד אילו רק היה רוצה ומוכן למכור את נשמתו. אפילו לגיחוך זה לא ראוי, שהרי על זה נאמר ב"מועדון קרב" - זה שאתה תוקע לעצמך נוצה בתחת עוד לא הופך אותך לתרנגול.

ומעל הכול, ההתעסקות מעוררת הרחמים בהתעסקות הבלתי פוסקת של י' ל' בסוגיה של "מה ישראלי בעיניך", על אף שמדובר בהתעסקות ראויה ולגיטימית. זו באמת שאלה מרתקת, שהתשובה עליה היא ככל הנראה: אתם, עם החשיבה האחידה שלכם, עם הנטייה לנג'ס את עצמכם למוות, אתם ישראליים מאוד בעיניי.

ג.

המיקרו-סערה האחרונה בעניינו היא אם שיקר או לא כשטען שלא עישן מריחואנה מימיו. אין לי הרבה מה לומר בעניין, מלבד דבר אחד לא ממש חינוכי: אני אמנם לא ממליץ על יותר מדי שקרים, אבל אם שיקר, אז מה? מה קרה, אף אחד מכם לא שיקר? אני שיקרתי, ולא פעם.

וכל הגוערים האלה, שמהללים את האמת הגדולה והמוחלטת, ומחזיקים יחד עם האמת גם את הצדק ואת החוכמה בכיס האחורי של המכנסיים - גם הם לא שיקרו מעולם? די לצביעות, בחייאתכום. תראו לי בן אדם אחד - אחד! - שמעולם לא שיקר, כולל גדולי מנהיגינו ומנהיגי העולם כולו, בהווה ובעבר, ואראה לכם אדם שמעולם לא חי. מישהו פה היה רוצה לחיות בעולם בלי שקרנים?

ד.

רוח העליהום נושבת בדרך כלל רק מכיוון אחד: אלה שלא עושים כלום לאלה שהעיזו לעשות. זה בדיוק כמו בבית דירות, שאף אחד לא רוצה, לא מוכן ולא מעוניין להיות בוועד הבית, וברגע שמישהו לוקח על עצמו את המשימה המעצבנת, ישר כולם מתחילים לומר שיש לו אינטרסים, שהוא מושחת ומהמר בכספים המיועדים לשיפור פני הגינה.

להצטרף לוועד? אפילו לא בחלומותיהם השחורים ביותר, כי תמיד הרבה יותר כיף להישאר טהרן ומעצבן, ולחפור מבחוץ לכל מי שמסרב להיות יצור טהור, פסיבי ונרגן, ממש כמוך. ולא משנה שאילו כולם היו כמוך, העולם היה נובל וקמל מרוב שיעמום.

קצת מצחיק, במובן הטרגי של המילה, שכדי לא להיות חלק ממקהלת העליהום הגדולה צריך לומר דברים מאוד לא מרגשים, מאוד לא מרדניים ומקוממים, סתם לומר דברים פשוטים ודי הגיוניים ובעיקר ברורים לעיני כול, כמו שאמרתי. זה מזכיר לי שלפני כמה חודשים העזתי לכתוב משהו די חיובי על נתניהו, ולא מעט אנשים (מהמעגלים שלי) טענו שזה נון-קונפורמיסטי. זה די הצחיק אותי, בעיקר משום שזה היה דבר נורא קונפורמיסטי לומר. עוד דוגמה קטנה להיפוך המשעשע של תרבות העליהום.

ה.

לפעמים אני חושב על הכמות האנרגיה ההיסטרית שהולכת לאיבוד על כל השטויות האלה. לפעמים אני חושב שאילו כל האנרגיות של העליהום הסתמי היו מופנות לעליהום על הדברים האמיתיים שצריך לעשות עליהם עליהום, מצבנו היה הרבה יותר טוב.

ואפרופו זה, כבר המון זמן שלא היה עליהום על זמרים שלא שירתו בצבא, מה קורה עם זה באמת? אתם לא חושבים שהם בוגדים, משתמטים ואנטי ציוניים שצריך לשלול מהם את האזרחות? בימים אלה של שוויון בנטל, אני חושב שאולי כדאי לירות בהם.

רוח העליהום נושבת בדרך כלל רק מכיוון אחד: היא יוצאת מאלה שלא עושים כלום לאלה שהעיזו לעשות