האלבום החדש של ניק קייב מוכיח כי הוא נותר זמר נדיר ואדיר

ניק קייב בחר להציג על עטיפת אלבומו החדש את אשתו בעירום מלא ואותו בלבוש מלא. אלמלא הייתה העטיפה שייכת למשורר מחונן עם הישגים מפוארים כמו קייב, סביר שהייתה מעוררת לצד ההתפעלות גם הזדעזעות. שיערה של מיסז קייב מכסה את פניה המושפלים כך שהיא בעצם הופכת מאדם פרטי ומסוים למעין כל-אישה, על סף החיפצון. היא מהלכת על קצות אצבעותיה בעוד קייב , איתן בעמידתו, מראה לה את הדרך החוצה כספק הבטחה למילוט וספק הוראה לסילוקה.

הדרמה בין הדמויות פתוחה ולא מפוענחת, ויש כמה אפשרויות לגבי משמעות התצלום כעדות על מערכת היחסים שלהם: אולי קייב מנצל את אשתו, ואולי בדיוק להיפך. אפשר שהשת"פ הוויזואלי מלמד דווקא על האמון, הקרבה והביטחון להציג עצמם ככה לעולם. בכל אופן, צילו של הצלם מוטל על הרצפה ביניהם, ומאחר שעליי להפנות מקום גם לביקורת מוזיקלית, אחתום את ביקורת התצלום, שראוי להרבה יותר מילים, בכך שחבל שהוא חזק לטעמי יותר מהתוכן שאותו הוא מייצג. כן, גם שם האלבום נהדר, בתרגום חופשי ביותר "להדוף, או הודפים את השמיים". פעם האמנות של קייב הייתה כזו - מנתצת מחיצות, מערערת גבולות, מרטיטה ביופיה הן כשהיא בוערת באלבומים המוקדמים בלהקות "הבחורים מהדלת ממול", "מסיבת יומולדת" ו"הזרעים הרעים", והן כשהיא מתפייטת בבלדות נהדרות באלבומים כמו "הבן הטוב" ו"קריאתו של איש הסירה".

עסקה הפוכה עם השטן

זה אלבומו ה-15 של קייב עם הזרעים הרעים, אבל הראשון שלהם ללא יד ימינו מזה כמעט 40 שנה מאז נעוריהם באוסטרליה, מיק הארבי. קשה לדעת מה קרה בין קייב להארבי, אבל ברור שפרידה אחרי כמעט 40 שנות זוגיות וחיים יצירתיים כה סוערים ומספקים ופוריים אינה עניין פעוט.

ונדמה שפרט להארבי ולנוכחותו הנהדרת כגיטריסט, מנהיג מוזיקלי ומעבד, חסרים כאן עוד מרכיבים חיוניים שבעבר הפכו את אלבומיו של קייב לכבירים. אין הכרח להיות אוטוביוגרפי, וקייב כבר הפליא לכתוב מקרביהן השוקקים או המרוטשים של שלל דמויות. אבל הפעם דומה שהחשיפה הגופנית של העטיפה מהדהדת יותר מכל אמירה ומכל דמות בשירי האלבום.

יש בהם משהו קצת מרוחק, שנשמע לרגעים כתרגילים בכתיבה. באחד השירים קייב מאזכר את ויקיפדיה, והוא גם סיפר שקיבל השראה מסוימת לכתיבה משיטוטים מקריים באנציקלופדיה מקוונת. ברור: גם כתיבה תזזיתית, לא קווית, קולאז'ית, גם ג'יברישית, יכולה לייצר טקסטים מפעימים. אבל כאן, בכתריסר ההאזנות הראשונות שלי, טרם נפעמתי.

בשיר אחר קייב מאזכר את חלקיק הבוזון היגס, ההוא שנרדף במעבדת העל בשוויץ. עוד אייקון תרבותי אבל בשר ודם ומנוח שמוזכר כאן הוא רוברט ג'ונסון, האדם הקדמון של הרוקנרול ומחלוצי הבלוז שפעל לפני 90 ו-80 שנה. האגדה מספרת על עסקה פאוסטיאנית ובה ג'ונסון פגש את השטן בצומת דרכים וקיבל ממנו יכולות נגינה וכתיבה עילאיות בתמורה לנשמתו, וג'ונסון אכן נרצח בגיל צעיר. מבקרים אכזריים היו שודדים את הדימוי כדי לטעון שקייב המבוגר עשה עסקה הפוכה, אולי לא עם השטן אלא עם חברת ביטוחים פנסיוניים, והמיר את ימיו האפלים תמורת מוזיקה מהוגנת יותר. זה אידיוטי, לא הוגן וסותר את כל האמנות המתונה צלילית אבל נשגבת של קייב בשנות ה-90. אלא שיש אמת בכך ש"להדוף את השמיים" ברובו הוא אלבום מאוד מתון. בשנים האחרונות, קייב סידר לעצמו להקה נוספת, "הגריינדרמן", שאיתם חזר להפגזות צליליות אגרסיביות בהרבה מאלו של אלבומיו ב-15 השנה האחרונות.

מטופל היטב אסתטית

מאוד ייתכן שקייב מתעל את העבודה כך שעם הגריינדרמן ירעיש ויטלטל ועם הזרעים הרעים יחבק ויערסל. הבעיה היחידה היא שאין כאן אף לחן באמת גדול, אף שיר שהיה עובר את רף האיכות הכה גבוה מ"הבן הטוב" או "קריאת איש הסירה", אלבומיו המעולים האחרונים. ובעוד בצד השלילה - האלבום נעדר פסגות של ממש, אסור להתעלם מהמעלות שכן ניכרות בו. זה שלם שיפה מסכום חלקיו. הרוח הכללית בו טובה מאוד, הוא מטופל היטב אסתטית, ובעיקר מציג חוזקה אחת שבכל זאת האנושות יכולה לגלות רק באלבומיו של קייב: הנוכחות הקולית שלו. נכון, בטקסטים היותר חלשים קייב נשמע קצת יבשושי, אבל מנגד יש כמה הגשות פשוט נהדרות.

למשל ב"קו המים", עם תחושת הדחיפות, ב"בתולות הים" עם הלחן הטוב באלבום, ובמיוחד ב-Wide Lovely Eyes - קייב מתבונן בעיניים הפעורות והיפות האלו כמאהב החמוש באינסוף הערצה ותשוקה לאהובתו, ובמילה אחת: כובש. מעט מאד אמני רוק נשמעים כל-כך נמוך, כל-כך טוב, כה עמוק וסקסי. זו טריטוריה כמעט בלעדית לקייב, וזו הרצועה האחת באלבום שלגמרי מאששת כל מה שאנחנו אוהבים בו.

זו כנראה תפוקה לא מספיקה כדי לייצר עם האלבום השלם יחסים מתגמלים כמו עם עבודות העבר שלו. אבל אחרי כמעט 40 שנות פעילות ו-17 מאז "קריאת האיש מהסירה", קייב עדיין מגיש שירים נפלא, גם כשהשירים שהוא כותב פחות נפלאים.