חשבון-נפש הוא מושג שאצלנו מאוד אוהבים. אירועים טראומתיים, מחדלים, כישלונות - בעיקר ביטחוניים, צבאיים, צריך להודות - מולידים בישראל תהליכים ארוכים של בדיקה, חקירה, התעמקות, ציבורית, אתית, משמעתית, פוליטית, לפעמים גם משפטית. בסופם יוצאת החברה הישראלית מזוככת ונקייה, כביכול, כאילו היא עברה בעל-כורחה תהליך מעמיק של חשבון-נפש, בלי להתאמץ יותר מדי.
הבעיה היא שחשבונות-הנפש הללו אינם עובדים באמת, והציבוריות הישראלית נדונה לחזור על דפוסיה המקולקלים פעם אחר פעם.
גם "פרשת קו 300" (באפריל 1984) - שהייתה קו שבר מהדהד ביחסיו של הממסד הביטחוני עם מושגים כמו שלטון החוק, יחסי דרג נבחר ודרג מבצע, והקפדה על עיקרון החוקיות בפעולת אנשיו - הייתה אמורה להביא לחשבון-נפש כזה.
ועדות החקירה, החקירה הפלילית והבירור הציבורי הנוקב, שבאו בעקבות הממצאים, היו אמורים לשאת עמם מסר בל-יימחה החרות בזיכרוננו הלאומי באותיות קידוש לבנה: לא עוד. מעתה יפעלו גורמי הביטחון הישראליים, עלומים ונחוצים ככל שיהיו, במסגרת החוק והתקינות המוסדית והשלטונית, גם אם לא בהכרח במסגרת כללי המוסר האבסולוטיים.
פרשת האסיר X, בן זיגר, מוכיחה למי שהיה זקוק להוכחה כזאת כי הממסד הביטחוני הישראלי לא שכח כלום ולא למד כלום. חשבון-נפש ושינוי מקיף של נורמות ההתנהלות ביחס למגבלות חוקיות? הצחקתם את רכזי המודיעין, מגייסי סוכנים, אמני הלוחמה הזעירה, מרגלי החרש ושולחיהם.
בישראל של 2013, בדיוק כמו 29 שנה קודם לכן, שולטים עדיין מנגנוני הביטחון, הפועלים תחת ההנחה שכולם עובדים אצלם: הפוליטיקאים, הפקידות האזרחית, מזרימי התקציבים, בתי המשפט, וגם אוכפי החוק - המשטרה והפרקליטות. אף אחד לא יכול עליהם.
האמת צריכה להיאמר: פרשת האסיר בן זיגר איננה דומה לפרשת קו 300, לא בחומרה הלכאורית העולה ממנה, ולא במה שהיא אומרת על נורמות ההתנהלות של בכירי מערכת הביטחון.
אז, בפרשת קו 300, דובר על עדויות שקר, על טיוח הריגה בלתי חוקית בתנאי אי-לוחמה, על תרבות של הונאת הדרג הפוליטי הממונה, רשויות החקירה ובתי המשפט.
כאן, בפרשת האסיר X, מדובר בשימוש נלוז בכוח השלטוני לצורך השלכת אדם, בעל אזרחות ישראלית ואזרחות זרה, למעצר, למשפט פלילי ולמאסר, שלא באמצעות הכללים המקובלים של פומביות, שקיפות ועין ציבורית או ממסדית אחרת המסוגלת לייצר בקרה אפקטיבית.
חותמת-גומי לגחמות
אפשר שהכול חוקי, שאכן יש בחקיקה סעיפים רלבנטיים המסמיכים את נציב השב"ס לאפשר מאסר עלום של אסיר מבודד, תוך הסתרת זהותו האמיתית מכל מי שבא עמו במגע; וכן מסמיכים את היועץ המשפטי לממשלה לקיים הליך של חקירת סיבת מוות, שבסופו נשקלת העמדה לדין של מי שברשלנותם נושאים אולי באחריות למותו של זיגר, וכל זאת במחשכים. אבל גם אם הכול חוקי - זה עדיין לא הופך את ההתנהלות לראויה.
אין צורך בתחושות בטן כדי לחשוב שהשופטים משמשים פעמים רבות מדי חותמת-גומי לגחמותיהם של גורמי הביטחון, הזוכות לאשרור היועץ המשפטי לממשלה.
די במקרה זה במבחן התוצאה: באה המדינה לבית המשפט ומבקשת צו איסור פרסום גורף - ומקבלת; אחר-כך היא מבקשת לשנות את הצו, נוכח דליפת פרסומים, שאפילו ראש הממשלה לא הצליח לעצור באמצעות הגוף הארכאי הקרוי "ועדת העורכים" - ומקבלת; המדינה מבקשת לייחס כל פרסום בישראל למקור הזר שאותו הוא מצטט - ומקבלת; אחר-כך היא מבקשת לפרסם הודעה, שמלבדה כל פרט אחר נותר עדיין אסור לפרסום - ומקבלת. האם ניתן ללמוד מכך שהשופטים אכן מפעילים שיקול-דעת עצמאי וביקורתי על התנהלות המדינה?
גבולות הסמכות
הדבר חמור עוד יותר ביחס להליך חקירת סיבת המוות. סביר להניח שהעובדה שזיגר איננו מסוגל לפתוח שוב את פיו עולה בקנה אחד עם אינטרסים של גורמים בממסד הביטחוני, שגם החזיק אותו בידיו, בין הצללים. דומה שאין מקרה מובהק יותר הממחיש את חשיבות הפיקוח הציבורי והשקיפות הנדרשות על התנהלות הממסד.
אפילו בשם צורכי הביטחון, לא ניתן לעשות ככל העולה על רוחם של בעלי הסמכות. עין ביקורתית צריכה לבחון כל שלב בתהליך - שליחתו של האסיר X למעצר, עילת המעצר, עמידתו של כתב האישום שהוגש נגדו בפרמטרים מקובלים של מדיניות אכיפה פלילית, קבילותן ודיותן של הראיות נגדו, נסיבות מותו בעודו במעצר, נגישותו של טיפול רפואי אפקטיבי, דיווח מיידי לקרוביו ולבאי-כוחו, עצמאות הבירור שנעשה בקשר לסיבת המוות ומידת האפקטיביות והעצמאות של הפיקוח השיפוטי.
האם אכן עין ביקורתית בחנה את כל אלה? ספק גדול. חובת ההוכחה מונחת על כתפיהם של אלה החשים שאינם חייבים לציבור דין-וחשבון כלשהו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
