"המינהל צריך לשווק קרקע בזול בשרון וביוקר בגליל"

שניים הלכו, שלישי ינצח "שני פרויקטים לאומיים גדולים וחשובים בירושלים שהתנהלו סביבן תחרויות גדולות, הסתיימו בפארסה (תכנון ביה"ס לאמנויות בצלאל ותכנון הספרייה הלאומית - מ.מ). אני מאמין שזה לא יקרה בשלישית. המוזיאון לטבע בשדרת הלאום, שבתכנונו זכה המשרד שלי בשיתוף עם אדריכל גבי שוורץ, ייצא לדרך".

להרים את הראש מהמודל "הלכה למעשה התחלתי לתכנן שמונה שנים לפני שקיבלתי את התואר 'אדריכל'. הגישה שדוחה פיתוח ניסיון מקצועי לטובת לימודים גבוהים (כך היה נהוג בעבר בבצלאל - מ.מ), היא טעות גדולה. בבתי ספר אחרים בעולם דורשים מהסטודנטים לצאת לעבוד אחרי שלוש או ארבע שנות לימוד, ולחזור אחרי שנה 'בשטח' לקראת פרויקט הגמר. אני מאמין שצריך לדחוף את הסטודנט להרים את הראש מהמודל, לעודד אותו לעבוד תוך כדי לימודים. להיות יזם ולרכוש ניסיון מעשי".

יותר יזם מאדריכל "יש משהו שהוא פלסטי ביישוב שאני גר בו. זה תולדה של האדריכל שתכנן אותו. הוא היה יותר יזם מאדריכל והרוויח מכל יחידה, ולכן השאיפה שלו הייתה לבנות הרבה ומהר. בסופו של דבר התפתחות היישוב הושפעה יותר ממטרות נדל"ניות מאשר ממטרות תכנוניות. כך, שלא כמו בישובים אחרים, שבהם ההתפתחות היא שלבית: בהתחלה בונים קצת, מאכלסים, עוד קצת ואז מאכלסים וכן הלאה, את שמשית בנו מהר ועכשיו. היזמים קיבלו קרקע בחינם מהמינהל, הקימו את היישוב כעמותה והכניסו מיד 520 משפחות. יש לכך גם תוצאות חיוביות - שמשית יותר הטרוגנית מיישובים דומים אחרים שבהם האוכלוסייה מאוד אחידה במאפיינים שלה".

נסיעה בתוך מגרש חניה "תפיסת התכנון של המרחב הכפרי בישראל משכפלת דגם שהצליח מבחינה נדל"נית: וילות בנה ביתך או וילות בכמה מודלים קבועים של קבלן. תמיד זה מגרש בגודל חצי דונם שהזכויות מגדירות בו בנייה עד מרחק שלושה מטר מהגבולות וחמישה מטר מהחזית לכביש. במרחב הפנוי בין הכביש לבית כמעט תמיד מסדרים חניות, בדרך כלל לשתי מכוניות, דבר שיוצר בנסיעה בישוב את ההרגשה של נסיעה בתוך מגרש חניה. אפילו אם רק היו מגדירים את החניה כדבר שצריך להיכנס לתוך נפח הבית, זה כבר היה נראה קצת אחרת".

תלות תעסוקתית ותרבותית "במרחב הכפרי בישראל נולדים יישובים שאין להם שום עצמאות תרבותית או תעסוקתית, ואין להם שום סיכוי לפתח עצמאות כזו. הם חייבים להישען על הערים והמון כסף ומשאבים הולכים על פיתוח תשתיות שמשרתות את הקשר בין היישובים לבין הערים שמשרתות אותם. זה תוצאה של פיתוח אזור בלי חשיבה על צפיפות. בונים בלי לבדוק תשתיות תעסוקתיות, בלי לתכנן תשתיות תחבורה. הגליל היה תקוע בפקקים, עד שממש לאחרונה מע"צ הרחיבה את הכבישים, שחייבים לשרת את הנוסעים מהישובים בוקר-בוקר לעבודה בערים".

נדבקנו לצמודי קרקע "הרחבות הקיבוצים הן הזדמנות מוחמצת. במקום להמשיך את התשתית המדהימה של סביבה ציבורית שאינה מחולקת בצורה פיזית למגרשים, כמו שעשו בכפרים בהולנד למשל, הלכו על התבנית הנדל"נית שקל למכור. מי אמר שבמרחב הכפרי כל הבתים צריכים להיות צמודי קרקע? למה לא בונים בישובים בנייה רוויה של שתיים-שלוש קומות, בנייני מגורים שיוצרים רחוב?"

קצרין היא מערב פרוע "ערי הפריפריה בישראל הן כמו הערים במערב ארצות הברית - one street town. לתכנן את אולם התרבות בקצרין זה לתכנן את המקום היחיד שבו הם יכולים להתקהל, לבלות. זו אחריות גדולה, כי אין אלטרנטיבה".

מרוקנים ופוקקים "רמת המאקרו בתכנון המרחב הכפרי מכלה את אדמות המדינה ומחסלת את השטחים הפתוחים. היא מרוקנת את הערים הגדולות והופכת אותן לפקוקות יותר, כי בהיעדר תחבורה ציבורית, כולם מגיעים אליהן במכוניות, מבזבזים זמן בפקקים במקום לעבוד ולייצר, וגם מסכנים את החיים".

משחק סכום אפס "לפי חישוב כלכלי של עלויות והוצאות המינהל והמדינה היו צריכים למכור אדמות בהוד השרון בזול, ואדמות בגליל העליון ובנגב ביוקר. כי אם מחשבים את כל התקורות שמצפה אחד בגליל גוזל מתקציב המדינה, מבינים שזה בא על חשבון משהו. הרי המשאבים מוגבלים וזה משחק סכום אפס - אם צריך להקים תשתיות בשביל היישוב הקטן הזה שהמדינה מכרה את הקרקע שלו במחיר נמוך ולפעמים אפילו נתנה בחינם, אז הכסף לפיתוח מגיע ממקור אחר. המרוויח הגדול הוא הקבלן".

מגורים לא אורבניסטיים "אין בארץ פתרונות טובים למגורים באיכות חיים עבור מי שאינם אורבניסטיים אידיאולוגיים. מה שיש לרוב היישובים העירוניים להציע הוא דירת 90 מ"ר בבניין H שתקוע באמצע כלומנס. אין רחוב, אין התרחשות עירונית, אין כלום. לא הצלחנו עדיין להמציא מודל איכותי לבנייה רוויה. מי שגר בדירה מהסוג הזה בבניין טיפוסי בחולון למשל, יורד ממנה ונוסע במכונית לתל אביב, בדיוק כמוני, כשאני יוצא מהצמוד קרקע שלי ונוסע משמשית. במצב הפקקים במטרופולין תל אביב, זה גם עלול לקחת לשנינו זמן דומה, למרות ההבדל בקילומטרים".

תודעה מאוחרת "יש לי ביקורת על הניצול של כל עתודות הקרקע במרחב הכפרי של המדינה ועל חיסול השטחים הפתוחים והירוקים. אני גר ביישוב כזה, אבל עברתי להתגורר בו לפני שהפכתי אדריכל. וחלק מהתודעה והמשמעות של ישובים מהסוג התפתחו תוך כדי כך. המעבר לשם היה תוצר שילוב של נוחות ששאפתי אליה ומחיר שיכולתי לעמוד בו. יישובי הפריפריה מאפשרים למתגוררים בהם שליטה באופי התרבותי שלהם. מי יצטרף ומי לא, מה יהיו התכנים החינוכיים בבית הספר. אם התחליף הוא מגורים בפרבר בדירת קבלן כזו או אחרת, ברור שעדיף יישוב כפרי".

אידיאולוגיה לחוד "כמו שעורך דין לא תמיד בוחר את מי הוא ייצג, כך גם אדריכל. יש לי אידיאולוגיה, אבל לא תמיד זה יכול ללכת יחד עם מה שאני עושה. אני מציע, דוחף, אבל אחרי משא ומתן ארוך, כשצריך להחליט במה להשקיע: בבמה של האולם או בקירותיו, לא תמיד אני זה שמכריע".

קולנוע ביתי לילדים "הבנייה הפרטית היא כמו במסעדות שמציעות אכול ככל יכולתך - מעמיסים על הצלחת בין אם רעבים ובין אם לא. כבר לא מסתכלים על מה שצריך, אלא על כמה אפשר. כמתכנן אני מקבל דרישה מהלקוחות שיהיה חדר לכל ילד. ברור שלא צריך, אבל אם אפשר, אז למה לא? מבקשים שאתכנן מרחב בילוי לילדים, עם מקום לקולנוע ביתי רק בשבילם, לא בסלון המשפחתי".

הסטנדרט: בריכה פרטית "היעד הוא ניצול מקסימלי של כל אחוזי הבנייה. חמש נפשות בבית של 140 מ"ר זה לא מותרות. נכון, אפשר להסתדר גם ב-110 מ"ר, וגם בפחות. הסטנדרט נהייה גרידי בהמון מובנים. כולם רוצים בריכה פרטית, גם אם יש בריכה ביישוב. בסוף זה משליך על היחס לציבורי ולמשותף לעומת הפרטי והאישי. ביישובים ה'קהילתיים' בונים חומות סביב הבית כדי לא לראות שכנים חס וחלילה".

למרות שזה לא חוקי "בית מגורים היום אינו דירה במובן הזה שתפקידו להוות דירה למי שמתגורר בו. בית זה נכס. עסק נדל"ני. בונים במחשבה על מה שאפשר יהיה להפיק מה'הבית'. בונים גדול ככל שאפשר, כדי שאפשר יהיה לחלק אותו בעתיד ומוסיפים יחידות דיור, למרות שזה דבר שאינו לגמרי חוקי, כדי שאפשר יהיה להשכיר אותן. עוברים למגורים במרחב הכפרי כדי להיות קרובים לטבע, אבל במקום לנצל את האפשרות לחצר וגינה, שופכים בטון על שטח קרקע גדול ככל שאפשר".

שחר לולב משרד so architecture

גיל: 41

משפחתי: נשוי 3

מגורים: צמוד קרקע ביישוב שמשית בגליל התחתון

לימודים: עיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, אדריכלות בויצ"ו חיפה

מיקום המשרד: בין הנגריה והרפת בחלל ששימש כאולם הריתמיקה בקיבוץ שער עמקים

עובדים: השותף עודד רוזנקיר (32, בן קיבוץ כפר מסריק) ובסך הכול 6 מתכננים

פרויקטים נבחרים שנבנים: יד לבנים נשר, הרחבת היכל התרבות בקצרין, גני ילדים בחיפה ובקריות

פרויקטים נבחרים בתכנון: מוזיאון הטבע בקרית הלאום בירושלים, מכללת רמב"ם בחיפה, טיפת חלב בפרדס חנה