אתגר למערכת אכיפת החוק

יחסים בין חוק ומשפט לבין צדק ומוסר הם יחסים מורכבים. לעתים הם צועדים יד ביד, לעתים הקשר ביניהם מקרי בלבד.

מצד אחד, החוק בא לשרת את המוסר החברתי המקובל, ומטיל עונשים וגינוי חברתי על ביצוע מעשים הנקבעים כאסורים; מצד שני, יש להישמר מפני האחדה מלאכותית בין שני אלה.

החוק הפלילי איננו בא לסמן את רף המוסר החברתי הראוי, אלא מוצב ברף נמוך יותר, "רצפה" מינימלית שמתחתיה אין סובלנות לסטייה מההתנהגות המקובלת.

מי שמבקש לעשות שימוש באמצעים פליליים דורסניים, המעניקים למדינה יכולת הפעלת כוח רב כלפי היחיד, לאכיפת עבירות מוסר, עלול להשליך לכלא גם גברים שבגדו בנשותיהם, שיקרו לחבריהם או התנכרו להוריהם. כל אלה הם אולי מעשים ראויים לגינוי, אך לא לנקיטת הליכי משפט.

הדברים הללו אמורים לשמש נורת-אזהרה ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, ולחוקרי המשטרה שקיבלו את המשימה "לבדוק" את מכתב ההאשמות נגד השר גדעון סער, שנשלח לחברי הליכוד.

המכתב הזה, עצם קיומו, סגנונו ותוכנו מציבים שורה של אתגרים בפני מערכת אכיפת החוק. ברור שיש לבדוק ולהגיע לחקר האמת. אך עם זאת, יש להיזהר מלהיכנס לתחום האסור של נקיטת צעדים בתחום החוק הפלילי, במקומות שנוסף לצנעת הפרט שחלה עליהם, גם רגלו של המשפט אינה אמורה לדרוך בהם.

מודל הרפז

על החוקרים לבדוק אם מדובר במכתב מזויף, שעשה שימוש בראשי-התיבות של שמה ובדוגמת חתימתה ללא רשותה, כפי שטוענת מי שהחתימה על המכתב מיוחסת לה כעת.

זיוף חתימתה על המכתב, גם ללא שימוש בשמה המלא, מהווה עבירה של זיוף, ואם יש מזייפים - יש לקיים חקירה פלילית מלאה במטרה לחשוף אותם ולהעמידם לדין. אם יתברר כי מדובר בזיוף, יש לבדוק גם את המניע למעשה זה. דהיינו, מי פעל כנראה בשם המוטיבציה לפגוע בקריירה הפוליטית של סער.

חקירה כזו תהיה דומה במתכונתה לחקירה הפלילית הראשונית שקיימה המשטרה לפני שנתיים וחצי בפרשת "מסמך הרפז", שהתמקדה במצוות היועץ המשפטי רק בשאלה אם המסמך מזויף, ואם כן - מי האחראי לזיוף.

אלא שכיום, לאחר דוח מבקר המדינה בפרשה זו, כבר מוסכם כי מכלול העניינים העולים מהפרשה הצדיק חקירה פלילית מקיפה יותר, וזו נפתחה - אם גם באיחור של שנים אחדות.

אם נסיק מכך על פרשת מכתב ההאשמות נגד סער, אפשר שיש מקום ללמוד מהניסיון ולהגדיר כבר מראש את התחום הנחקר כרחב יותר משאלת הזיוף גרידא.

עם זאת, ייתכן גם כי בחקירה המוגדרת מראש כמצומצמת, לחוקרים יתברר כי המכתב איננו מזויף, והדבר יוביל באופן טבעי לבדיקת אמיתות תוכנו; דהיינו, שאלת אמיתותם של המעשים המיוחסים לסער במכתב עצמו. מוקד החקירה יעבור בשלב זה אל המעשים המיוחסים לסער, ולא אל המיוחסים למי שחיבר את המכתב.

בשלב הזה תידרש זהירות מוגברת מצד מערכת אכיפת החוק כולה, חוקרים ופרקליטים כאחד, ויהיה עליהם להתמקד אך ורק במה שמעלה חשדות לביצוע עבירות פליליות. שאלות הקשורות להתנהגות אחרת, מוסרית או בלתי מוסרית, אמורות להימצא הרחק מחוץ לטווח העיסוק של מערכת החוק.

גם אם המכתב עצמו יימצא מזויף, הדבר איננו מעיד בהכרח על כך שגם הטענות המופנות בתוכו כלפי סער הן שקריות. זה היה התעתוע גם ב"מסמך הרפז": לפחות לשיטתם של חלק מהמעורבים בפרשה, מה שהוליך אותם להניח שמדובר במסמך אותנטי, הוא העובדה שהמידע שהיה אצור בתוכו נראה כנכון, או כמתבסס על עובדות אמת.

כך גם במכתב סער: בלא קשר לשאלה מיהו יוצרו של המכתב, בדיקת אמיתות הטענות - הנושאות אופי פלילי - נגד סער, היא חלק מחובתה של מערכת אכיפת החוק.