מבן-גוריון דויד ליאיר לפיד

בחירה מעניינת בחר יאיר לפיד. בנאום הבכורה שלו בכנסת הוא שאל מנאום הפרישה של דוד בן-גוריון, לפני 42 שנה. זה היה שיעור חשוב בהיסטוריה ובאזרחות. זו הייתה נקודת פתיחה לשיחה לאומית. האיש שעתה זה קיבל את המנדט העונתי של "השבט הלבן" הזהיר את שומעיו מפני תוצאות השבטיות.

בשורת "הממלכתיות" של בן-גוריון לא הייתה ליברלית, לא הייתה סובלנית, לא התאימה לעידן של רב-תרבותיות. היה בה החספוס הרגיל של המלך הפילוסוף, אשר עמד אצל כור ההיתוך וניסה למזג גלויות. תלונותיו של בן-גוריון היו טעונות אירוניה. זמן קצר לאחר שפרש מהנהגת מפא"י, הוא פילג אותה, ונטל אתו את "הצעירים". במערכת הבחירות של 1965, בחוג בית, הוא תקף את מפא"י בארסיות. הוא השווה אותה עם "טאמאני הול" (ניו יורק), שהיה פעם שם נרדף לכל שחיתות פוליטית.

לפני שאנחנו מתמסרים לסנטימנטליות בן-גוריונית, מוטב לזכור כי בן-גוריון יילד את מפא"י, וניהל אותה במשך שנים. הוא עיצב את הרגלי השלטון שלה. לפני שהיה מגיע ליישובי עולים ממרוקו, שליחיו היו מכינים את הקרקע לכבודו ("הסולטן מגיע", הם היו אומרים). הוא חנק ביקורת, הוא עודד הליכה בתלם (התלם היה מהפכני, אבל גם מהפכות צריכות נון-קונפורמיסטים). תיכף ליציאתו בוטל הממשל הצבאי והתחילה תחייה תרבותית. החברה הישראלית התחילה להיפתח.

הוא ירה, הוא פירק

אבל בן-גוריון יילד לא רק את מפא"י. הוא יילד את מדינת ישראל. זה לא היה הזמן לספקות עצמיים או לסקרי דעת קהל יומיים. זה גם לא היה הזמן ללוליינות פוליטית. זה היה זמן שבו לא היה מנוס מלחבוט בשולחן, ולקבל הכרעות היסטוריות. שתי ההכרעות הנועזות ביותר של הימים ההם היו כרוכות בהשלטת ריבונותה של המדינה בתחום החשוב ביותר של חייה: ביטחון.

הוא ירה על אלטלנה, והוא פירק את הפלמ"ח. הימין הרדיקלי לא סלח לו. השמאל הרדיקלי לא סלח לו. אבל היוכל מישהו להעלות על דעתו את מדינת ישראל עם שני צבאות פרטיים הסרים למרותן של מפלגות פוליטיות? מה היה קורה למשל אילו האצ"ל היה קיים ב-1952, כאשר מנחם בגין נשא את נאומו המוטרף נגד השילומים מגרמניה בחזית הכנסת ("היום אתן את הפקודה 'דם'!")? ומה היה קורה אילו הפלמ"ח היה קיים כאשר בן-גוריון החליט לאמץ אוריינטציה מערבית, פרו-אמריקאית? או כאשר החליט לפזר את זרם החינוך של העובדים לטובת חינוך ממלכתי (בכייה לדורות, האמינו רבים בשמאל, ואולי צדקו מבחינתם)?

כמובן, מעשה אירוניה, בן-גוריון זרע את זרעי הפורענות של ההתבדלות החרדית ושל החינוך הלאומני בבתי הספר הדתיים. הוא עמד על חינוך חילוני, אבל היה מוכן להרשות חינוך מפלגתי ורבני בפלח אוכלוסייה שהוא חשב לקטן, שולי, בלתי חשוב. מחלציו -של אבי הממלכתיות יצאו אפוא האיומים הגדולים ביותר על הממלכתיות.

הרשימה הממלכתית

בן-גוריון, כמו צ'רצ'יל, חיפש דגלי מלחמה לעת זקנה. כמו צ'רצ'יל עד 1939, הוא התקשה לאסוף חיל אל הדגל. אלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה, צ'רצ'יל היה גווע על הספסלים האחוריים של הפרלמנט. ריחו הובאש, רצינותו התמעטה, איש לא בטח בשיקול דעתו, הוא נחשב לקנטרן ולטרחן.

כיוצא בזה גם בן-גוריון. ב-1967, "הצעירים" עזבו אותו לאנחות, וחזרו והתאחדו עם "הזקנים" של מפא"י, כדי לכונן את מפלגת העבודה. בן-גוריון נשאר לבד. ב-1969 הוא הנהיג רשימה קיקיונית בבחירות לכנסת השביעית. הוא קרא לה "הרשימה הממלכתית". ארבע שנים אחר כך היא נבלעה בכרעיו של הליכוד, ולא נודע כי באה אל קרבו.

אבל נסיבות השקיעה, אף כי היו פתטיות, אינן מחלישות את עוצמת הבשורה. לא פחת כלל הצורך בוויכוח על חזון המיזוג הציוני. בשנותיו הראשונות בארץ, כאשר חשק בכהונה של הוגה דעות ציבורי, יצא נתן שרנסקי נגד חזון המיזוג. הוא דיבר בזכות שמירת האופי המיוחד של קבוצות אוכלוסייה, כמו למשל עולי ברית המועצות לשעבר.

חזון הנגד של שרנסקי היה ליברלי להפתיע, בהתחשב בפוליטיקה הבלתי ליברלית שהוא סיגל לעצמו כמעט בכל עניין אחר. זה היה ניסיון מעניין לתת סימנים אינטלקטואליים בנטיות חברתיות כמעט ספונטניות.

השיחה הלאומית

אם יאיר לפיד יצליח לחדש את הוויכוח על הממלכתיות, הוא יעשה שירות יוצא דופן לחברה הישראלית, שלא לדבר על שירות יוצא דופן לעתידו האלקטורלי. לרוע המזל, כמה מצעדי הפתיחה שלו כמנהיג הסיעה השנייה בגודלה בכנסת לא היו מוצלחים. ההתרברבות על כך שהוא יוכל להיות ראש הממשלה בתוך שנה וחצי בהכרח עוררה פקפוקים במידת רצינותו. אבל לאישיותו הפוליטית יש כנראה פוטנציאל רציני, ונאום הבכורה בכנסת מאשר אותו (לצפייה בנאום, סרקו את הקוד).

הוא אינו מוכרח לשבת בממשלה הבאה. בנימין נתניהו מנסה עכשיו לעולל לו מה שעולל מנחם בגין ליגאל ידין ב-1977: להקים ממשלה צרה בלעדיו, להשאיר לו כמה תיקים לתקופת זמן מוגבלת, ולחשוף את חוסר רצינותו. ידין נחפז אז להיכנס לממשלה, בתירוץ קלוש של "מצב חירום לאומי". הממשלה ההיא הייתה תחנת הסיום בקריירה הפוליטית הקצרה שלו.

לפיד הוא איש של מלים: מלים רבות כוח, מלים בונות, אבל מלים. הצורך להתיישב ליד הגה, איזשהו הגה, אפילו מראית עין של הגה, אינו מוכרח לבעור כאש בעצמותיו. הוא יכול לדבר אל האומה גם באופוזיציה, ממליאת הכנסת, או במסע בלתי פוסק ברחבי הארץ. הוא יכול להרחיב את שיחתו על הממלכתיות, לשתף בה מיליונים, להסמיך אותה אל ראש סדר היום הלאומי.

משימתו היא להזמין את הישראלים לפסק זמן, כדי להרהר בקול רם במכניהם המשותפים. כמעט קשה להעלות על הדעת תרומה גדולה מזו.