איך אפשר בלי שמש?

א. השבוע לפני 540 שנה נולד האסטרונום הפולני ניקולאוס קופרניקוס, חבר של כבוד במועדון היוקרתי של אנשים ששינו במו ידיהם ומחשבותיהם את הדרך שבה אנחנו רואים את העולם, לצד סחבקים כמו דרווין, ניוטון, איינשטיין, ולא-כל-כך רבים אחרים (בסוגריים האלה חשבתי למנות עוד כמה מהגדולים בעיניי, אבל אין בכל העולם סוגריים גדולים מספיק, ובכל מקרה כל רשימה כזו נועדה בעיקר לפאר את כותבה, ואתם הרי יודעים כמה צנוע אני).

קופרניקוס, כידוע, שינה את העולם כשהעביר את כולנו מהתפיסה הישנה שאמרה שכדור הארץ נמצא במרכז היקום (התפיסה הגיאוצנטרית), לתפיסה ההליוצנטרית, הגורסת שהשמש עומדת במרכז העולם ושכולנו סובבים סביבה. גיבור אמיתי, שהדבר הכי יפה בגבורה שלו הוא העובדה שהיא כולה הסתכלות וחשיבה. בזמן האחרון אני מעריץ אנשים שחושבים לבד, ואילו את הבוהים בשמיים הערצתי תמיד.

אז המילים האלה הן לזכרך ולכבודך, ניקולאוס! ולא פחות מכך, לכבודה של השמש.

ב. כי בחודש וחצי האחרונים, מאז שהגענו ללונדון, גיליתי שהדבר שהכי חסר לי, אולי הדבר היחיד שחסר לי, הוא השמש. יסלחו לי האלים כולם (ולאלים נגיע עוד מעט), אבל היא חסרה לי יותר מהמשפחה והחברים. אחרי הכול, עם ההורים אני מדבר בסקייפ, עם החברים אני מסתמס, ובכל מקרה הם כולם איתי בלב (כמו גם בגלריית התמונות בטלפון). אבל השמש, השמש היא בגוף. ושם היא חסרה לי כל-כך. כי אי-אפשר להיזכר בשמש ואי-אפשר לקחת אותה איתך בטלפון, אפשר רק לחוש אותה.

אני מת על העיר הזאת, אבל לעזאזל, איך אפשר בלי שמש? כל חיי עברו עליי בשמש, תמיד לקחתי אותה כמובנת מאליה ואפילו להפך - דאגתי להתחבא ממנה כמה שניתן. אבל בהיעדרה אני סובל מרה. ששת השבועות האלה היו אפורים, אפורים וקרים, והרגשתי איך אני הולך ומלבין, מחוויר, דוהה וכמעט כבה, ממש כמו שוניות האלמוגים האלה שרואים בסרטים על התחממות כדור הארץ.

אני הולך לי ברחובות הרחבים, שיניי נוקשות מהקור וכל הפרקים שלי נוקשים כשל בובת עץ, וכל מה שאני חושב עליו זה השמש. בואי, בואי, אני קורא לה בלב, ושר לה את כל שירי השמש שאני מכיר, בעברית, באנגלית וביידיש, אבל היא אינה באה. אני קורא עליה בוויקיפדיה, זקנה לוהטת בת 4.5 מיליארד שנים, שמאפשרת לבדה את כל החיים כולם; משנן עובדות הנוגעות אליה ומנסה לחמם בהן את עצמותיי הדואבות. אבל גם 5,785 מעלות קלווין - הטמפרטורה שעל-פני השמש - אינן מצליחות לחמם אותך כשהן מופיעות על מסך. בייסוריי התחלתי אפילו לקרוא את הסאן הבריטי, זבלון נחות שכמותו, אבל שום דבר לא עזר.

זה הזמן לנקוט אמצעים רוחניים יותר, החלטתי.

ג. מבחינה דתית אני אוהב להגדיר את עצמי כפגאניסט-אתיאיסט - אחד שמכחיש את קיומם של הרבה אלים. אבל כמו שאומר הפתגם (השקרי והטיפשי): "אין אתיאיסטים בשוחות". אז כך מצאתי את עצמי, בקור הלונדוני החודר, סוגד בלב לאלי השמש כולם. כי זה לא מקרה שהקדמונים סגדו לשמש יותר מכול. הם אולי לא ידעו שום דבר על העולם, אבל את הדבר החשוב ביותר אפילו הם הצליחו לתפוס: בלי שמש אין כלום, הכול נובל. מהאבוריג'ינים לאינדיאנים, ומהפרעונים לרומאים ועד לדרור פויר הקטן שבקטנים - כולם אהבו את השמש.

אז אל מול השמיים האפורים כפלדה אני סוגד להליוס, אל השמש היווני (אח לאאוס, אלת השחר ולסלנה, אלת הלבנה), שרכב ברחבי שמיים בכרכרה שלו, שהייתה רתומה לארבעת הסוסים הסולאריים. אני מתפלל גם לסול, מקבילו הרומי. אבל הם אינם עונים. בצר לי ובקר לי אני קורא גם לאלה הכנענית שפש (או שפשו או שמש), בתם של אל ואשרה, שישבה אצלנו בבית שמש, ובכל בוקר הייתה נחלצת מהשאול ועושה את מסעה ברקיע, ממש כמו שעשה האל המצרי ר*ע, המגניב מכולם, שיומיום רכב לו ממזרח למערב. הו, ר*ע הטוב, אני קורא לו בלבי, השת לבך אל עבדך. אבל לשווא. בלי קול ובשפתיים כחולות מקור אני קורא למיתרה, האל הפרסי העתיק, אבל גם הוא אינו בא, המניאק. גם לסוריא, כפרה עליו, אל השמש ההינדואית אני מתחנן, ולא מפלה גם את אמטראסו, אלת השמש היפנית ואמם של כל קיסרי יפן, גם לה שיוועתי. ואפילו למלאך אוריאל שלנו, רב החוכמה שמניע את הכוכבים ופניו פני אריה, הישרתי מבט, אך הוא השפיל את עיניו.

כי כן, אפילו אבותינו העבריים סגדו לשמש (איך לא) עד שהאלוהים שלנו, הקנאי, אסר עליהם, וחכמיו דנו את הסוגדים לשמש לסקילה. על זה אני קצת כועס. ובינינו, אני לא כל-כך מאמין לאלוהים שחיכה עד ליום רביעי כדי לברוא את השמש. איזה מין אלוהים זה, תגידו לי. יכול להיות שהוא בריטי?

כך או אחרת, כל התפילות העלו חרס קר בידיי, וכבר אמרתי לוותר ולקפוא לי למוות בפינה, כמוכרת הגפרורים הקטנה בשעתה, עד ש... עד שפתאום, לפני יומיים ככה, הפציעה לה השמש בשמי לונדון. מי אמר שתפילות אינן נענות? תודה לכם, אלים קדמונים! היהודי הזה מודה לכם.

ד. עכשיו, כשאני אומר "הפציעה השמש", אני מפציר בכם שלא לדמיין איזה חמסין או משהו. עדיין קר, ובכל מקרה מדובר בהצצות לכמה דקות פה ושם בין העננים, אבל אסור להתלונן וצריך לומר תודה על מה שיש.

אז אני עומד לי מול השמש כחמנייה ועוצם את עיניי, מדמיין את עצמי כמו הפרחים האלה בסרטי הטבע, שנפתחים בהילוך מהיר אל מול פני החמה הזורחת, ומרגיש אושר אמיתי, אושר שאינו דומה בשום דבר לכל אושר אחר. זה לא האושר שמגיע עם מבטה המלטף של אישה אוהבת, זה לא האושר שבא עם הישג מסוים (כמו משפט מנוסח היטב, במקרה שלי), זה גם לא האושר הזה כשילדיך אומרים לך שהם אוהבים אותך. כל האושרים האלה, כבודם במקומם מונח, שייכים לתחום הנפש, אבל אני מדבר איתכם על אושר פיזי. אושר שכולו גוף.

אני ממש יכול לחוש את הקרניים הנהדרות האלה נוחתות על פניי אחרי מסע בן שמונה דקות (את כל הדרך הן עשו בשבילי, זה מרגש) ונספגות בעורי. על אף שאני מכוסה ביותר מדי שכבות (שני זוגות גרביים, גטקס, מכנסיים, גופייה תרמית, שתי חולצות ומעיל, שלא לדבר על הכפפות ועל הצעיף), אני ממש יכול לחוש כל תא ותא בגופי נפתח וסופג את קרינת ה-UV, ובלי שום יכולת לשלוט בזה אני מחייך חיוך דבילי. הו, תחושה עילאית. הו, שמש טובה שלי. אומרים שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא, אז דעי לך, חמה מופלאה, שהבוקר הצלת עולם ומלואו. תודה לך.

ותודה גם לך, ניקולאוס קופרניקוס הפולני, חתן יום ההולדת, שהיית מספיק חכם כדי לספר לנו את האמת - אנחנו לא מרכז העולם. שום דבר לא סובב אותנו. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה לשמור על הפינה הקטנה שלנו ביקום ולתת לשמש ללטף אותנו. אז נוח על משכבך, חבר. אתה את שלך עשית.

ה. אז מה אומר לכם לסיכום? בלונדון הטלוויזיה אולי יותר טובה, הכדורגל יותר משובח, התיאטרון יותר איכותי והייאוש יותר נוח, כמו שאומרות הקלישאות, אבל בסופו של יום, אין דבר משמח יותר מקרן שמש על הפנים.

הקדמונים אולי לא ידעו שום דבר על העולם, אבל את הדבר החשוב ביותר גם הם תפסו: בלי שמש הכול נובל