פרט וכלל

"חמש מצלמות שבורות", ד' 21:00, ערוץ 2

לא בכל יום משדר ערוץ ברודקאסט בישראל סרט שהוא מועמד לזכייה ב"אוסקר" מספר ימים לפני התחרות. כאשר מדובר בסרט תיעודי פוליטי, בנושא שנוי במחלוקת, ראוי הדבר להערכה רבה אף יותר. לכן, עוד בטרם ניגש לתוכן, מגיע כאן "שאפו" ל"רשת" - שהוכיחה גם בעבר שהיא אינה נרתעת משידור תכנים שכאלה ב"פריים-טיים" וממשיכה עתה במגמה המבורכת.

ועכשיו לסרט עצמו. בעצם, כמעט לסרט עצמו: כבר כתבתי על הסרט הזה בעבר, כאשר שודר לראשונה בערוץ 8, ודעתי מאז לא השתנתה: בניגוד לסרטים עלילתיים שרשאים להביא נקודת מבט מסוימת מאוד שיכולה להיות שבריר קטן של סכסוך כולל, הרי שלמתעד לא שמורה הזכות לנתק את הסיפור הפרטי מההקשר הכללי שלו. במילים אחרות, אם לפשט את הסיפור לכדי משפט-שניים: בבילעין מתקיים מאבק מעורר הזדהות של תושבים פלסטינים נגד עוול קשה שנגרם להם. גורם העוול הוא מדינת ישראל, והאמצעי הוא גדר ההפרדה המפורסמת.

אותה גדר הפרדה הוקמה אחרי גל מתמשך של פיגועים מחרידים שטבחו באזרחי ישראל, חפים מפשע, במסעדות, ברחובות, בשווקים ובאוטובוסים. לכן, לטעמי אי אפשר להתייחס לעוול (והוא אכן עוול גדול), שנגרם לפלסטינים בלי להביא, לפחות ברקע הסיפור, את התמונה בכללותה.

המציאות, כרגיל, יותר מורכבת

ועכשיו באמת לסרט עצמו: הוא מצוין. חזק, מטלטל, מציף בעיות מוסריות קשות, נוגע בדילמות המרכזיות של השליטה בעם אחר. בקטע אחד של הסרט, כאשר פורצים חיילים לבית ואחד מהם מורה לצלם: "תוריד את המצלמה בפקודה!" מתחשק לי לצעוק: מי אתה יא חתיכת פישר במדים שתגיד לאזרח, בביתו שלו, לעשות משהו "בפקודה!", וזאת למרות שגם אני, בעברי במדים, מצאתי את עצמי בסיטואציות דומות והזויות לא פחות. ועדיין, למרות שכל פריים הוא בסלע, מתחשק לי לדפוק את הראש בגדר ההפרדה, כי הרי בניגוד לקריקטורה האנטישמית שפרסם "מקים החומה" של פינק פלויד, רק לפני כמה שבועות ב"טיימס" הלונדוני, לא על גופות פלסטינים נבנתה החומה הזאת, כי אם על גופות של נרצחים ישראלים.

"חמש מצלמות שבורות" הוא תיעוד חייו של צלם, תושב בילעין, על רקע המאבק הבלתי פוסק של תושביה על אדמותיהם. במהלך ניסיונותיו לתעד את המאבק, מאבד המתעד חמש מצלמות - תולדה של עימות ישיר מול החיילים שמבקשים למנוע, למרבה הצער, לא רק את ההפגנות עצמן, אלא גם את התיעוד של מעשיהם (ויש לומר מעשיהם הברוטאליים).

זהו תיעוד נאמן של מציאות בלתי אפשרית, אך גם נקודתית. לו היה נפתח הפריים מעט יותר, הוא היה כולל גם ישראלים כמוני שמתעבים את הכיבוש ועדיין סבורים שגם אלף מצלמות שבורות הן בהחלט מחיר שאותו הם מוכנים לשלם תמורת הרחקת המרצחים אל מעבר לגדר.