שר התקשורת

כש"ישראל היום" מוחא כפיים לכל תזוזה של בנימין נתניהו, או ממעיט בחומרתן של פרשיות מורכבות שיש לו ראש ממשלה אחריות ישירה אליהן, כמו, למשל, פרשת האסיר X, לכולם ברור למה.

"ישראל היום" מעולם לא הסתיר את אהדתו לראש הממשלה, שלא לומר, תמיכתו הבלתי מסויגת בו, שיש אולי מי שיאמר כי היא מגיעה לעיתים לכדי אבסורד.

אז כשטור ביקורתי נגד נתניהו נדחק לעמודים האחוריים בעיתון, כולם יודעים למה.

אבל כשכלי תקשורת אחרים מחליטים שלא לפרסם עניין מסוים, זה פחות ניכר. זה ערוץ נסתר של אי-פרסום מידע. ערוץ שהמושכים בחוטיו הם מי שיש להם קשרי ידידות עם עיתונאים ועורכים.

פרשת גדעון סער היא דוגמה אחת לערוץ הנסתר הזה, שפוגע בתפקידה של העיתונות.

אחרי הפרסום הראשון של לילך ויסמן ב"גלובס", שהביא את דבר קיומו של מכתב התלונה של אותה מ.כ. מלשכתו של שר החינוך, לפיו, לכאורה, השר היה מעורב בפרשיות בעלות אופי מיני, רוב התקשורת הכתובה והאלקטרונית התעלמה ממנו לחלוטין.

יש אפשרות שהכתבים והעורכים חשבו שאין סיפור, אבל זה לא ממש מתקבל על הדעת. השר הוא שר בכיר ובמכתב נכתבו האשמות חמורות. שני הדברים הללו הופכים את העיסוק במכתב להכרחי.

אז מה קרה פה? האם יכול להיות שכתבים המכסים את התחום הפוליטי והפלילי כתבו ידיעות שנפסלו על-ידי העורכים שלהם, בגלל לחץ ממקורבי השר המושמץ?

בשבועיים של דממה תקשורתית חשודה בפרשה, היתה ביחס לשני פרסומים לגבי הטרדה מינית, אשר צצו, במפתיע, סמוך לחשיפת המכתב נגד שר החינוך: תמונות נוספות של נשים שנמצאו, לפתע, בטלפון של נתן אשל, על-ידי עזרא סיידוף, וההטרדה המינית, לכאורה, של ח"כ לשעבר מיכאל רצון, על-ידי עובדת בלשכתו.

הסמיכות בין האירועים בעלי האופי הדומה, לא נראתה חשודה לצרכן התקשורת התמים, שמניח שאם התקשורת מדווחת, אז כנראה יש דברים בגו. אבל לרגישי האף היא הסריחה, לכאורה כמובן, כמו ספין של מישהו שחפץ להסיט את האש מעצמו לכיוונים אחרים. אם אכן יש בטענה הזאת מן האמת, מדובר במעשה בעייתי, לא אתי ומוליך שולל, המועל בתפקידה של התקשורת.

המקרה של סער הוא רק אחד מעשרות כאלה בשנה, שמסתירים מעיני הציבור מידע שהוא חייב להיות חשוף אליו. המקרה של סער, גם אם המכתב מזויף, ראוי שהמקרה ייחקר, ולו כדי למצוא מי עומד מאחוריו. במקום לנסות לבלום את הפרסום, היה צריך סער לבקש ממשטרת ישראל לחקור מי שלח את המכתב בכדי שיוכל להמשיך ולמלא את תפקידו כראוי.

אסור שמניפולציות של דמויות רבות עוצמה, או חברויות אישיות בדרגות הבכירות של כלי התקשורת המובילים, ישפיעו על המידע שמובא בפני הציבור. זה לא דמוקרטי, לא ראוי ולא ייעשה.

התקשורת לא היתה צריכה לחכות להחלטת היועץ המשפטי לממשלה להורות למשטרה לחקור את פרשת ההטרדה המינית של סער, כדי להפוך אותה לכותרות ראשיות, כי תפקידה הוא להביא לחקירה כזו באמצעות פרסום אחראי.

בסופו של דבר השערוריה הזו קיבלה את הכיסוי שמגיע לה, ככה זה שיש סיפור ראוי, אי אפשר להחביא אותו.