בוושינגטון, על הירח

אפשר לדבר באריכות בשבח השעמום, בייחוד בחברת שפע. לא כל שעמום שקול כנגד קפיאה על השמרים. שמרנות, בניגוד לריאקציה, תמיד היתה כרוכה בהתקדמות ובתיקוני מסלול. היא התנגדה למהפכות, אבל תמכה בהחלט ברפורמות. אפשר לפתח שיגרה של התקדמות מבלי להרוס.

אבל קצת התרגשות עדיין לא הזיקה לאיש. לפעמים, דווקא שמירת הקיים מחייבת להחיש את הקצב. לפעמים הכרח הוא להזריק נסיוב של אדרנלין לעורקיה של חברה. הפוליטיקה בחברה דמוקרטית היא צירוף של כל האקטים הקמעונאיים ("כל הפוליטיקות הן מקומיות", אמר פעם יושב ראש מבריק של בית הנבחרים האמריקאי). אבל גדולה פוליטית זקוקה גם לסיטונאים, אלה המצליחים לדגדג את נחיריהם של בני זמנם, להתגרות קצת בשכל הישר, לשלהב את הדמיון.

ארה"ב עמדה בשיא כוחה בשנות ה-50 של המאה ה-20. היא היתה מעצמת-על כלכלית, ללא כל מתחרים. היא כמובן היתה המנהיגה הלא-מעורערת של העולם החופשי, מקור כל הערגות והקנאות. היא בחרה את אחד הנשיאים המשעממים והמשועממים ביותר שלה, גנרל מהולל, שהישגיו הגדולים ביותר הושגו לפני שמונה שנותיו בבית הלבן.

כאשר ג'ון קנדי נטל את הנשיאות מדוואייט אייזנהאור, הוא דיבר על העברת השרביט לידי דור חדש של אמריקאים, אשר נולדו במאה ה-20. הוא הודיע, שאמריקה לא תשתמט משום נטל במאבק לטובת החירות. הוא הזמין את בני זמנו לעבור מן העשור האינדיבידואליסטי אל עשור של מאמץ קיבוצי.

פער הטילים - ו"הייעוד הגלוי"

קנדי העמיד סמוך מאוד למרכז מערכת הבחירות שלו, ב-1960, את החרדה מפני "פער הטילים" בין ארה"ב לברית המועצות, יריבתה הגדולה במלחמה הקרה. ב-1957, האמריקאים שמעו בחלחלה, שהסובייטים שיגרו לוויין ראשון, "ספוטניק", אל החלל החיצון. לרבים היה נדמה, שהמשטר הטוטליטרי הקומוניסטי מנצח במרוץ המדע. המשמעויות היו הרות-גורל.

הנשיא קנדי החליט אפוא לדרבן את אמריקה לחזור וליטול את הבכורה. הוא קבע יעד נועז, שצלילי מדע בדיוני בקעו ממנו. עוד לפני סוף העשור, הוא אמר, אמריקאי יציב את כפות רגליו על אדמת הירח (tinyurl.com/3ulbpcg).

זה היה זמן שבו אמריקאים האמינו, כי שום הישג לא נבצר מהם. שיטתיות, דבקות במטרה והרבה מאוד כסף ינחילו להם הצלחה בכל משימה. הם חשבו למשל שהנוסחה הזו תעניק להם ניצחון במלחמת הג'ונגלים בהודו-סין; שהיא תחסל את העוני באמריקה פנימה; ושהיא תביא אותם אל שערי היקום.

בווייטנאם הרחוקה ובשכונות העוני הסמוכות, אמריקה חזרה והתוודעה אל מגבלותיה. דווקא בחלל החיצון היא פגשה את "ייעודה הגלוי", והתחככה במה שקנדי קרא "החזית החדשה" (new frontier).

מושבות על הירח

האומנם היה צורך ממשי - מדעי או טכנולוגי - להגיע אל הירח? או להגיע אליו בתוך עשר שנים (בעצם, שמונה שנים מיום נאומו של קנדי, במאי 1961)? כלל לא בטוח. פוליטיקה קמעונאית לא הצדיקה את המסע היקר הזה, שעלה 750 מיליארד דולר, על פי ערך הכסף של זמננו. אבל המסע היה שייך לקטגוריה הסיטונאית. הוא שילהב את הדמיון, הוא המריץ את האדרנלין, והוא הגדיר מאמץ מדעי ואינטלקטואלי שתווית מחיר כשלעצמה אינה משקפת את ערכו.

הנשיא אייזנהאור כנראה לא היה מרשה מסע כזה. המצביא ששיחרר את מערב אירופה מן הנאצים לא השתחרר עד יומו האחרון מן הספקנות הקמעונאית של בן עיירה קטנה במערב התיכון. אגב, אייזנהאור כנראה גם לא היה מרשה את מלחמת וייטנאם. מעניין איפה היתה עומדת אמריקה בלי שתי החוויות המכוננות האלה, הודו-סין והירח.

מאז, המטוטלת הפוליטית נעה בין קנדי לאייזנהאור, לאו דווקא במובן הרעיוני, אלא במובן הטמפרמנטלי. ארה"ב ידעה מאז התפרצויות של אופוריה לצד זמנים של דכדוך. עודף של ביטחון עצמי אוזן בהתמעטות פתאומית של ביטחון עצמי. הזמנות ל"פגישה עם הגורל" (בלשונו של הנשיא פרנקלין רוזוולט) נשמעו מפעם לפעם, אבל לא שיכנעו את שומעיהם.

במערכת הבחירות האחרונה נעשה ניסיון מסקרן לחדש את קריאת התיגר של קנדי על השיגרה המשעממת של בני דורו. ניוט גינגריץ', אשר התמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, הבטיח לייסד נוכחות אמריקאית קבועה על הירח עד סוף העשור. יריבו העיקרי, מיט רומני, עט עליו כמוצא שלל רב. "אילו אחד מעובדיי היה משמיע הצעה כזאת", אמר איל-הפיננסים לשעבר, "הייתי מפטר אותו על המקום".

היניח סיני את כף רגלו?

ב-2012, הבטחה לכבוש את החלל החיצון נשמעה חלולה, חובבנית, דמגוגית, מגוחכת. לא הובן אפילו המשקל המטאפורי שלה. סוף סוף, לא על הירח בתור שכזה דיבר גינגריץ', כי אם על השאיפה לפריצה מדעית היסטורית, שהחתירה אליה תסעיר את הדמיון ותרחיב את המחקר והפיתוח.

האומנם אזלו יעדיה הנועזים של אמריקה? הייתכן שהחלל החיצון נועד להיצבע בצבעי אסיה? היניח סיני את כף רגלו על אדמת המאדים?

לפני שנתיים התייצב הנשיא אובמה במליאת הקונגרס, מייד לאחר תבוסתה הניצחת של מפלגתו בבחירות לבית הנבחרים, וניסה לחזור וליטול את היוזמה. הוא דיבר על "רגע הספוטניק" של דורנו, ברמז ברור ללוויין הסובייטי של 1957.

"אז", הוא אמר, "לא היה לנו כל מושג שנגיע אל הירח לפניהם. המדע לא היה קיים. סוכנות החלל (NASA) עדיין לא היתה קיימת. אבל לאחר שהשקענו במחקר ובחינוך, לא זו בלבד שחלפנו על פני הסובייטים, אלא שקראנו דרור לגל של חידושים, אשר יצר תעשיות חדשות ומיליוני מקומות עבודה חדשים" (tinyurl.com/ajf4ne6).

הוא הבטיח לשגר הצעת תקציב אל הקונגרס, אשר תכלול השקעות מסיביות בחינוך ובמחקר. הוא עמד בהבטחה, אבל התקציב לא התקבל. המערכת הפוליטית האמריקאית עצרה בחריקת בלמים. זה שנתיים אין היא מסוגלת להגיע להסכמה על תקציבים. חוקי הקצאות אינם עוברים, והממשלה ממומנת מתוקף אינרציה. מפעם לפעם היא מתקרבת אל שפת תהום, אל "מצוקים פיסקאליים", שמהם והלאה לא יהיה עוד כסף.

המוח - והגיליוטינה

בחודש הבא, ברק אובמה יחזור וינסה את כוחו בהצבת יעד נועז, שצלילים של מדע בדיוני יבקעו ממנו. בהצעת התקציב החדשה שלו תיכלל יוזמה לעשר שנים למפות את פעילות המוח. ה"ניו יורק טיימס" הוא שגילה את התכנית הזו השבוע (tinyurl.com/b5pu9jo).

לפי הדיווח, היוזמה רבת-המיליארדים הזו תתאם את פעולתם של משרדי ממשלה, קרנות פרטיות וצוותים של מדענים מדיסציפלינות שונות. אם היא תעלה יפה, אולי תצמח ממנה הבנה משופרת של מחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון. אולי היא תניב תרופות למחלות נפש.

זו אינה יוזמה מן הקטגוריה של "לירח בתוך עשר שנים". היא אינה מדגדגת את הנחיריים באותו האופן. סוף סוף את הירח כולנו רואים. הפנטזיה של נחיתה עליו היתה שווה לכל נפש. אבל מסע מוצלח אל מעמקי המוח האנושי יהיה חשוב לפחות כמו שאלת זהותו של הדגל המתנופף על המכתש ההוא, במאדים.

לרוע המזל, יש שאלת מוח דחופה הרבה יותר בוושינגטון: איך בדיוק פועלות אונותיהם של פוליטיקאים, ואילו תאי מוח עדיין מסוגלים לעבוד אצלם. אי הסכמה כמעט פתולוגית בין שתי המפלגות הגדולות הודפת את ארה"ב אל פי התהום.

בהיעדר הסכמה רחבה על יעדי התקציב הפדרלי, זאת אומרת על קיצוצי תקציב ועל העלאות מס, גיליוטינה תרד על התקציב הזה בסוף החודש. היא תקצץ באופן שווה את כל סעיפיו, בערך של 80 מיליארד דולר. בתוך שלושה שבועות מיום הקיצוץ יישלחו מיליון עובדי ממשלה הביתה. אזהרות נוקבות נשמעות מפני ההשפעה על הכלכלה - ועל הביטחון הלאומי.

בדמוקרטיות פרלמנטריות, אי יכולתה של ממשלה לחוקק תקציב מסיימת אוטומטית את המנדט שלה. לא בדמוקרטיה הנשיאותית המהוללת הזו, שתפארתה על "הריסון והאיזון" בין רשויותיה. זו המבצעת נבחרת בנפרד מזו המחוקקת. ואם המבצעת והמחוקקת מתקשות לדבר זו עם זו, מה חבל.

המשא ומתן על התקציב בעצם פסק. הקונגרס יצא לפגרת חורף קצרה. הנשיא ויושב ראש בית הנבחרים מחליפים גינויים, לא פנים-אל-פנים. משימתן העיקרית של שתי המפלגות כרגע היא להטיל את האשמה זו על זו.

מיפוי המוח אולי יוכל להועיל לריפוי הטירוף הוושינגטוני. לחלופין, אולי ארה"ב זקוקה לתכנית חלל חדשה, שבה עיר שלמה תוכל להישלח לירח, הרבה לפני סוף העשור, מבלי להתחייב על זמן החזרתה.

 מצמצמים את הפער

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com