למות על מולייר

סערה מושלמת. אם לא הקונוטציה הארמגדונית שטמונה בביטוי הזה, אפשר שיש בו כדי לתמצת את החגיגה הבימתית שארגן החאן ל"חולה המדומה" הגאוני של מולייר. ליצן החצר שסוחט מהקהל שלו פרצי צחוק אדירים, ובו-בזמן גם מכניס בו ראייה ביקורתית שלא נס ליחה מזה מאות בשנים.

הרפואה אמנם השתכללה מאז המאה ה-17 - אז, צחוק הגורל, ומת מולייר שעות ספורות לאחר שהשתחווה על הבמה בפעם האחרונה כחולה המדומה - אבל השתכללו גם המחלות. כך, כשמולייר מטיח בקהל שלו ש"רוב החולים מתים מהתרופות ולא מהמחלות", לא צריך לאמץ את הדמיון 350 שנה לאחור. מספיק להיזכר בביקור האחרון בפנימית ב' או ג'.

למען האמת, אני תמיד נפעם מחדש כיצד זה שמחזה קומי, שנכתב במאה ה-17 מצליח להישאר לא רק רלבנטי, אלא גם מדויק כל-כך, גם במאה ה-21. זה כמעט בלתי נתפס משום שבעוד הטרגדיה היא אלמותית, הומור הוא במידה רבה תלוי תקופה ותרבות. לא במקרה לתיאטרון הראשון שהוא הקים קרא מולייר התיאטרון המהולל. מהולל היה ומהולל נשאר.

הבמאי אודי בן משה הוא חובב מולייר, זה ניכר, וכנראה שהוא גם חובב מעגלים, שכן כמו ב"בית ספר לנשים" המוליירי, שהוא ביים בקאמרי לא מזמן (ושניפק תוצאה בינונית בהרבה), גם כאן הוא מיקם את ההתרחשות בתוך מעגל. לזכותו ייאמר שבמקרה זה המעגל אינו פועל כגימיק בימתי חביב יותר או פחות, אלא שיש בו מן ההנמקה. בן משה תיחם זירה ומסביבה וילונות בית חולים, שמצליחה לייצר מיקרוקוסמוס שבו מתקיימים לא רק החולה המדומה, אלא גם הרופאים, הרעיות, הילדות, המשרתות, אפילו האהבות. מה שאינו מדומה בשום אופן הוא החיוך שלא יורד מהפרצוף.

יש לנו גולם

אם צריך לתמצת את שלושת הפרמטרים שהופכים את "החולה המדומה" של החאן להצגה מעולה, שאפשר כבר לסמן כמועמדת חזקה מאוד לפרס הקומדיה של השנה, הרי שהם הנגיעות התקופתיות המדויקות בתרגום של נסים אלוני; הבימוי השמח והחצוף של בן משה, שלא מהסס להפליץ לקהל שלו בפרצוף ושמספק כמה מהתמונות הקומיות המקוריות שנראו כאן.

והפרמטר השלישי הוא כמובן האנסמבל המבצע, ובראשו הגולם במעגל, ארז שפריר כארגאן, שלא רואה מה קורה לו מתחת לאף, ושאשתו השנייה בלין (כרמית מסילתי קפלן), מסובבת על קצה העקב שלה. שפריר הוא ארגאן ההיפוכונדר, שנמאס לו להוציא הון תועפות על רופאים ועל תרופות, והוא מבקש להשיא את בתו אנג'ליק (תמר אלקן) לרופא, שהוא גם בן של רופא, בשביל שיהיה רופא במשפחה. הבן הוא חתיכת טיפוס מאוס, ולא במקרה הבת, שמאוהבת בקליאנט (איתי זבולון), נחושה לשנות את דעתו של אביה. לשם כך היא נעזרת במשרתת טואנט (עירית פשטן הראויה לציון) ובדודה בראלד (יהויכין פרידלנדר).

כולם משחקים היטב ומנפקים ביצוע הרמוני שנע משיא קומי אחד למשנהו. בין אלה האב ובן, הרופאים דיאפוארוס (ניר רון ואריאל וולף בציוות נהדר), שמתפעלים את החותן המדומה לעתיד כמו היה מכונית במוסך. בין זהו מונולוג הבת הקטנה לואיזון (גאיה שליטא-כץ), שנותנת שואו פרובוקטיבי למזכרת, ואי אפשר ללא הפריצה לבמה של אבי פניני כדוקטור דה-קק המטורלל, שנשבע לא לתקוע חוקן בארגאן עוד לעולם, כי מי הוא שיסרב לחוקן ממנו.

לסיכום, מצחיק, חכם, מקורי - באמת שאי אפשר לבקש יותר מקומדיה.

"החולה המדומה" מאת מולייר, בימוי: אודי בן משה, תיאטרון החאן