האלבום הזה יצא בשלהי השנה שעברה ורק עכשיו הגיע לאוזניי, ולמרות העיכוב היחסי, הוא ראוי מאוד שאחלוק אותו הלאה. העולם רווי עד זרא באלבומי אוספים, ובריאן פרי כבר ארז עצמו אינספור פעמים לאורך 40 שנות ההקלטות שלו, אבל יש כאן שיחוק כפול: בקונספט, ובייחוד בביצוע. פרי, שאוהב מאד לחדש שירים של אחרים ועושה זאת בלא מעט הצטיינות, הוציא בסוף האלף שעבר אלבום דווקא חלש יחסית ובו חידש קלאסיקות מספר הסטנדרטים של שירי הג'אז והפופ האמריקאיים הגדולים משנות ה-30 וה-40. הפעם, המעטפת הסגנונית הולכת אחורה לג'אז ברוח שנות ה-20, והשירים כולם מקוריים שלו, מלהקת רוקסי מיוזיק ומאלבומי הסולו. פרי מספר שבחר לחגוג לעצמו את 40 שנותיו באולפנים מאז אלבום הבכורה האדיר של "רוקסי" בהצדעה למוזיקה שהאזין לה כשהיה בן תשע או עשר. אבל יש פה הרבה מעבר להצדעה סימפטית ורוויית אהבה לעבר, ומעבר לעוד מחזור ושיווק מחודשים של שיריו הגדולים.
יש כאן הרכבים כליים שמזכירים תזמורות ג'אז ופופ מלפני כמעט מאה שנה, ואין שום נוכחות לקולות אנושיים. כך שפרי ושותפיו להפקה בעצם הלכו עם הפרשנויות לשירים אפילו רחוק יותר מכפי שהיה ניתן לתת להם בהופעות או ברמיקסים.
ובמקום ללכת על ערך מוסף בידורי ומשעשע בלבד, כזה שלא ישרת דבר מלבד תאוות הנוסטלגיה המשתלמת כלכלית, פרי ושות' מציעים קריאות מחודשות שחלקן נועזות ומעולות.
מפאר את המנגינות
האלבום נפתח בעיבוד די משעשע ל-Do The Strand בן ה-40, אבל השמחה נוסח ליל שכרות וריקודים במועדון ישן מתחלפת במהרה לחומר לגמרי אחר. "אהבה היא הסם" כבר איטי יותר, אפל ומרושע בהרבה מהמקור. הסקסופון שמוביל אותו נכלולי, חלקלק ומטונף. מאוד לא פשוט לייצר עיבוד כלי שכזה ללהיטי פופ מצוינים שבעבר הסתייעו בחזיתם בשירה המעולה והכריזמטית של פרי, אבל זה עובד ומרשים ביותר. מסתבר שגם בלי התכנים המילוליים של השיר, וגם בלי כל המסרים הלא מילוליים שמגיש מדופלם כמו פרי יודע להקרין, החברים פה לוקחים את השיר למקום הכי נואש שבו נשמע עד כה. ולא הכול שחור או כהה. "אבלון", למשל, קלאסיקת רוקסי מיוזיק מאוחרת, מתפרשנת מחדש לכיוון ההפוך, יותר סווינגי ועולץ מהמקור. והאבוב שמנגן את מלודיית השירה ממתיק את העצבות מהמקור, ונדרשתי ללא מעט האזנות כדי לעכל את השינוי הזה. האזנות משתלמות: בפחות תשומת לב, סקרנות, רגישות וכישרון, פרי היה עלול לשחוט את עברו במחווה שערכה היחיד אסתטי בלבד. כאן, באמצעות החירות המוחלטת, וההחלטה לתת לכלי הנשיפה לדבר את הלחנים המקוריים, פרי מפאר את המנגינות, ומוכיח עד כמה הן גמישות, עמידות, וגם צעירות לנצח. זה אלבום שראוי לא רק לאוהדיו של פרי, אלא גם לשוחרי ג'אז ופופ ישנים, שמבחינתם יתעשרו בתוספות יחסית מודרניות לספר השירים הגדול של הפופ. "עידן הג'אז" הוא דוגמה מאלפת כיצד יש לבקר מחדש בחומרים ישנים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
