ניאו אסקפיזם: שביל הבריחה החדש

העימותים האלימים בגדה חותרים תחת המאפיין הבולט של ההוויה הישראלית בשנים האחרונות: ההדחקה - פיתוח ישראלי מבריק שעולה במידת גאוניותו על מערכות נשק מתקדמות, על פטנטים מתוחכמים להשקיה ועל פיתוחי היי-טק שהפכו את יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט לעשיר: היכולת לנהל חיים סמי-נורמליים תוך התעלמות מהעובדה שבמרחק קצר מהבית מתנהלת מציאות של כיבוש - פצצה מתקתקת שיום אחד תתפוצץ לכולנו בפרצוף. האם היום הזה הוא עכשיו?

בראש-השנה תשס"א (ספטמבר 2000) נדהם עם ישראל כששלוות החג הופרעה על-ידי היריות הראשונות של האינתיפאדה השנייה. מישהו טבע אז את המונח "הפריעו לנו באמצע הקפוצ'ינו". חלפו 13 שנה והפלסטינים שוב מפירים את שלוות הקפה, והמתח בשטחים גובר.

בינואר השנה נהרגו שישה פלסטינים בגדה וברצועה מאש צה"ל, אבל מעט ישראלים שמו לב לכך; אסירים פלסטינים שובתים רעב, מעוררים עניין בינלאומי ותסיסה בגדה - אבל לא חוצים את התודעה אצלנו. לנו יש את הגלידה של משפחת נתניהו והשוויון בנטל: עניינים חשובים, בתנאי שאינם חלק מתפיסת מציאות מטושטשת שמוחקת בעיה קיומית בוערת - הסכסוך הלא-פתור עם הפלסטינים.

האדישות של הישראלים למתרחש בשטחים נובעת מההנחה המופרכת שאם התהליך המדיני קפוא - הכול קפוא. גם המציאות בשטח. כמו פיתה שהושלכה לפריזר, וכעבור שנה ניתן לשלוף אותה משם, להפשיר ולהמשיך בארוחה.

רק שבשטחים לא מצייתים לחוקי הפריזר. מפעל ההתנחלויות לא קופא על שמריו: על-פי מועצת יש"ע, ב-2012 גדלה אוכלוסיית המתנחלים ב-17 אלף נפש (נולדו או הצטרפו); בשבע השנים האחרונות קצב הגידול הממוצע בהתנחלויות הוא 5%, כמעט פי שלושה מאשר בתוך הקו הירוק. על-פי נתוני "שלום עכשיו", בקדנציה של הממשלה היוצאת נרשמו 6,867 התחלות בנייה בהתנחלויות, מתוכן כמעט 40%(!) בהתנחלויות בעומק השטח; מכרזים לאלפי יחידות-דיור נוספות יצאו לדרך, ועשרה מאחזים הפכו להתנחלויות רשמיות.

במקביל, הכלכלה הפלסטינית קורסת, החמאס מתחזק, התסכול העממי מכך שהרשות הפלסטינית לא משיגה דבר עבור העם - לא בטוב ולא ברע - הולך ומבעבע. המרכיבים לפיצוץ נוסף כבר נמצאים בתוך סיר-הלחץ הזה, וזו רק שאלה של עיתוי.

השטח בוער, ואצלנו מתווכחים על שוויון בנטל

על הרקע הזה, המו"מ הקואליציוני העיקש המתנהל היום נראה מנותק במיוחד. השטח בוער, ואצלנו מתווכחים על שוויון בנטל ומספר התיקים בממשלה. מילא שהציבור מנותק מהמציאות, אבל כשגם ראשי המערכת הפוליטית חיים בבועה, זה מפחיד. אפשר להעריך את יו"ר יש עתיד יאיר לפיד על היושרה וההעדפה - לפחות בינתיים - לדבוק בשיח של עקרונות על פני שיח של תיקים. הבעיה היא, שלפיד הולך על העקרונות עם השותפים הלא נכונים.

למפלגה שחרדה לעתיד ישראל אין מה לחפש בקואליציית נתניהו, אבל לא בגלל גיוס החרדים, אלא משום שעוד קדנציה שלו ושל חזית המתנחלים פייגלין-ליברמן-אלקין רק תלבה את האש ותבטיח את ההידרדרות למדינה דו-לאומית בין הים לירדן.

ומה תשובתו של לפיד לזה? - ברית יצוקה בבטון עם הבית היהודי, שמאחורי גבו של ההיי-טקיסט החביב מרעננה כוללת שורת אנשי ארץ-ישראל השלמה בנוסח הח"כית אורית סטרוק. לפיד פשוט מתעקש שכל אלה יישבו בממשלה הבאה. כשח"כ אלי בן-דהן, מספר 4 ברשימת הבית היהודי, התראיין לרדיו, הוא אמר שהשותפות עם לפיד מתבססת על כך ש"ממילא לכולם ברור שצריך עכשיו להתרכז בנושאים פנימיים".

וזוהי תמצית בועת האשליה הישראלית במשפט אחד: לכולם ברור שצריך להתרכז בנושאים פנימיים - חוץ מלפלסטינים. ומה לעשות שלמגינת הלב גם הם נמצאים בסביבה, וכל הסימנים מעידים על כך שהם מתכוונים להפריע לנו שוב באמצע הקפוצ'ינו.