האמריקנים יטבעו באמבטיה

"מלנכוליה", אחד מהסרטים הטובים ביותר שנעשו בשנים האחרונות, מתאר שתי אחיות בטירה באירופה, שממתינות בחרדה משתקת, גוברת והולכת, לקץ הממשמש ובא של האנושות, שיתחולל - ואין דרך למנוסה - כאשר כוכב כחול ("מלנכוליה") יתנגש בכדור-הארץ בתוך ימים.

אני נזכר ב"מלנכוליה" בימים אלה, שבהם מתייסרים אמריקנים רבים בציפיה למטאור הרסני שעומד להתרסק על ארצם בעוד כמה ימים ולחולל בה שמות ברמת הפרט והמדינה: קיצוץ רוחבי דרסטי, אוטומטי וללא שיקול-דעת, בהוצאות הממשלה בסך 85 מיליארד דולר בפרישה ל-8 חודשים, ויותר מחצי טריליון דולר בפרישה ל-10 שנים.

למראית-עין, הסיוט הזה אינו כוח טבע. אפשר להקיץ ממנו בכל רגע. הרי הוא נהגה במוחות אנוש. אך היבריס של מסיבת התה, הזנב שמכשכש בכלב הרפובליקני, הופך את הקיצוץ הזה לגזירה משמים.

לכאורה, זה אבסורד. מדוע המדינה העשירה עלי אדמות, שמבוססת בכסף, להניח עצמה מתחת לקופיץ קצבים, שיקושש שומן אך גם יבתר אברים חיוניים? אך במחשבה נוספת, המזוכיזם הזה מספק שיקוף של המציאות הפוליטית בארה"ב: מנגנון החקיקה חדל מלתפקד. האיזון בין הזרוע המבצעת לזרוע המחוקקת נהפך לשיתוק כלל-מערכתי. מה שאמור להיות דו-שיח שוטף בין הבית הלבן לקונגרס התפוגג לדו-קרב דמגוגי מעקר פשרות. מלאכת ניהול המדינה נעשתה למלאכת סיכול המדינה.

רעיון הקיצוץ הרוחבי (sequester) נולד בחטא בעיצומה של התגוששות קודמת בין הממשל לקונגרס הרפובליקני, ב-2011, על העלאתה של תקרת החוב. במאמץ להוריד את הרפובליקנים מעץ ההתנגדות להעלאת התקרה, הציע להם הבית הלבן רעיון שקסמו נעוץ בזוועתו: בואו ניצור מלכוד מובנה; אם לא נגיע לפשרה תקציבית עד מועד יעד (כרגע - 1 במארס 2013), ייכנס לתוקף אוטומטית קיצוץ רוחבי אדיר ממדים שישייף כל הוצאה ממשלתית (למעט תקציבי רשת הביטחון החברתי) בלי אפשרות לכוונן את מאכולת הקיצוצים. הבשר החי ייגדע, יחד עם קטימת השומן. ההיגיון היה ששני הצדדים ירצו להגיע לפשרה עד מועד היעד מפני שכל אופציה תהיה טובה יותר מחיתוך בגיליוטינה עיוורת.

אך בעידן מרדנות מסיבת התה זה לא קרה וכנראה לא יקרה. שני הצדדים נותרים מחופרים בעמדותיהם והגיליוטינה נותרת כאופציה יחידה. מחלוקת ההווה היא מחלוקת העבר: הדמוקרטים דורשים העלאת הכנסות (בעיקר סגירת פרצות בחוקי המס שמטיבות עם המאיונים העליונים) בצד קיצוצים בהוצאות. הרפובליקנים, שפלג מסיבת התה מדבר מגרונם, תובעים קיצוצים ברשת הביטחון החברתי. אם לא, הם אומרים, תנו לנו את הקיצוץ האוטומטי. הוא לא נורא בכלל. אדרבא, כמה מהם, אבירי מסיבת התה, אומרים שצריך לקצץ יותר. מה שהיה אמור להיות ביעות לילה הוא, מבחינתם, חלום אורגזמי.

בעימות זה הציבור תומך באובמה. שתי הגישות הוצגו לפני הבוחרים בנובמבר. העם בחר באובמה ובגישתו. סקר של פיו ריסרץ', מהשבוע שעבר, מראה ש-76% מהאמריקנים תומכים בשילוב של קיצוצים והעלות מיסים. לנשיא אין שום סיבה להתכופף. יש לו מנדט חזק.

אך מבחינת הרפובליקנים, זה אינו מאבק על התקציב אלא קרב נוסף במלחמה רב-דורית על אופיה של ארה"ב: אמריקה של איין ראנד, שהמוטו שלה הוא 'אם אין אני לי, מי לי', אמריקה של ממשל מכווץ ואנמי, שנזקק למינימום הכנסות ממיסים לתחזוקתו; או אמריקה במתכונת המדינות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה.

אובמה יכול לזעוק מעל כל במה על הנזקים שיחולל הקיצוץ האוטומטי: על מחקר שמראה כי הקיצוץ יקצץ 2.14 מיליון משרות ויוסיף 1.5% לשיעור המובטלים; על 4000 פקחי טיסה שיוצאו לחופשות כפויות ועל התוהו ובוהו בנמלי-התעופה שייגרם כתוצאה מכך; על 373 אלף חולי נפש שהטיפול בהם ייפסק; על 14 אלף מורים שיאבדו את משורתיהם; על ירידה של 2100 בדיקות של פקחים ממשלתיים במפעלים לעיבוד מזון; על 25 ספינות ו-470 מטוסים של צבא ארה"ב שיושבתו מפני שלא יהיה תקציב לתחזוקתם. לא חשוב. הרפובליקנים טוענים שזה משבר דמיוני, שאובמה היסטרי. "אובמה הוא דמגוג של פעם בדור, שנשען על עיתונות צייתנית", אומר האסטרטג הרפובליקני קארל רוב.

את הפילוסופיה של הימין הרפובליקני אפשר לבטא במשפט אחד, שמיוחס לפעיל השמרני גרובר נורקוויסט: "אינני רוצה לבטל את הממשלה. אני פשוט רוצה למזערה עד כדי כך שאוכל לגררה לשירותים ולהטביע אותה באמבטיה". הממשלה טרם מוזערה לשביעות רצונם של הרפבוליקנים, אך החל ב-1 במארס תוטבע רווחתם של עשרות מיליוני אמריקנים באמבטיה הרפובליקנית.

והקרבות הבאים מחכים מעבר לפינה. ב-27 במארס צפויה התכתשות על מימון תכניות ממשלתיות שתקציביהן יאזלו וב-18 במאי עימות נוסף על תקרת החוב. פרצוף הכהונה השניה של אובמה יהיה כמו זה של הראשונה: ניהול משברים ע"י הליכה על סף התהום.