הריקנות של יאיר לפיד

השיח של המאה ה-21 מורכב מסאונד-בייטס. סאונד-בייטס אלה צירופי מילים קצובים, נהירים לכול, מובנים מאליהם, שמאחוריהם לא מסתתר כלום. שום דבר. ריק אחד שחור וגדול. לו היה מדובר בתוכנית ריאליטי זה לא היה חשוב כל-כך, אפילו די משעשע. אך מאחר שאלה חיינו, זהו גורלנו, בכך עתידנו, זה אמור להטריד אותנו מאוד, אפילו להדיר שינה מעינינו.

חיינו בארץ הזאת מנוהלים בשני העשורים האחרונים על-ידי סאונד-בייטס קליטים ומשומשים. למשל, "תהליך השלום". או "אין פרטנר". או "צדק חברתי". או "השוויון בנטל". זו הסיסמה העדכנית, הטרנדית, המשותפת לפלח נכבד מהאוכלוסייה. זו הסיסמה, הנבובה, השקרית, שתמרנה אותם להצביע עבור מפלגת "יש עתיד".

"יש עתיד", השם, אף הוא סיסמתי וריקני. הוא טומן בחובו הבטחה לעולם טוב יותר, נקי יותר, ריחני יותר, תואם את פרסומות הג'יפים וכלי-הרכב ההיברידיים של מצביעי המפלגה, החל ממערב מודיעין ועד פאתי צפון רעננה. בסרט העתידני "בלייד ראנר", המתנהל לו בשנת 2019 (רק עוד 6 שנים), תשדיר פרסומת נע לו בשמי לוס-אנג'לס העכורים ומבטיח לנשמות התועות עתיד טוב יותר במושבות שעל הירח. זה נשמע בערך כמו נאום של היו"ר יאיר לפיד.

בעולם של לפיד כולנו שווים בנטל. כולנו אוכלים מאותו מסטינג. כולנו עושים צבא. כולנו, במילים פחות עדינות, נדפקים. מצביעי "יש עתיד" מייחלים לכך שלא רק הם יידפקו, שלא רק הם יסבלו, שלא רק הם יאכלו קש. שגם הערבים. ושגם החרדים. כלומר, העניים. כלומר, אלה שאין להם כסף לקנות ג'יפ מאובזר או מכונית היברידית.

גם המצביעים יודעים ש"השוויון בנטל" היא סיסמה כוזבת. שאפילו לפיד עצמו מבין שאולי בעוד 5 שנים אפשר יהיה לגייס חלק מהצעירים החרדים, אלא שאז הם יהיו מבוגרים מדי ונשואים מדי. גם לפיד מבין שהצבא לא שש, שלא לומר מעדיף לוותר על שירותיהם. גם הוא מבין שההתעקשות לא תביא לתוצאות אלא להפגנות ענק, לשנאה יוקדת, להתרחקות, להתקרבנות ולהשתבללות. שום דבר טוב לא ייצא מזה.

ילדיהם שלובי האייפונים והטאבלטים

אבל העניין הוא אנחנו. 19 מנדטים - 5 מהם, לפי ההערכות, הצטרפו ממש על סף הקלפי - נהו אחר סיסמת "השוויון בנטל". הם לא חשבו על החינוך המידרדר. על תעוקת הדיור. על הקטסטרופה במערכת הבריאות. והתעלמו כליל מהמו"מ התקוע עם הפלסטינים ומהבידוד שלנו הגובר בעולם.

לפתע פתאום, ישראל הפכה למדינה "נורמלית", חפה מבעיות הרות-גורל, נטולת איומים אסטרטגיים. מצביעי לפיד הביטו בדירתם המאווררת, במכוניתם המעודכנת, בילדיהם שלובי האייפונים והטאבלטים, ואמרו לעצמם שראוי שכל המדינה תהיה כזאת, בלונדינית וטהורה, משגשגת ועשירה. החלום האמריקאי יצר את "יש עתיד", כי העתיד של מצביעיה כבר ישנו.

רק דבר אחד מפריע להם: לא לצאת פראייר. אבל מי כאן הפראייר? אלה שחיים היטב, או אלה שנושקים לקו העוני? אלה נטולי הדאגה הכלכלית, או אלה שמתגוררים בדירות עלובות? אם אנחנו רוצים לחיות במציאות, את "השוויון בנטל" אמורה להחליף סיסמה בעלת עומק ותכלית, כמו "שוויון לכול"; שמאחוריה זכויות לפני חובות. הקטנת פערים. הפסקת ניצול העובדים. האם מצביעי "יש עתיד" מוכנים ל"שוויון לכול"? אני בספק. כשהם מדברים על מחיר, הם מתכוונים לכך שאחרים ישלמו את המחיר. רק שהאחרים אכן משלמים את המחיר, והם לא.