העליון דן בשאלה עקרונית: מתי נדרש צו איסור פרסום גורף?

האפשרות שצו איסור פרסום, האוסר על פרסום שמו ופרטיו של חשוד בעבירה פלילית, יופר ברשת האינטרנט, מהווה שיקול לגיטימי המאפשר לבית המשפט להוציא צו איסור פרסום גורף על כל פרט מפרטי הפרשה - כך קובע בית המשפט העליון בפסק דין חדשני, המאזן בין זכות הציבור לדעת לבין הגנת הפרטיות, בתחום מדיניות בתי המשפט בהוצאת צווי איסור פרסום על חקירות רגישות.

השופטים עוזי פוגלמן, יצחק עמית ואסתר חיות החליטו, עם זאת, לבטל צו איסור פרסום גורף שהוציא בית המשפט המחוזי בתיק פלילי, ולצמצמו כך שהאיסור יכלול רק את פרסום שמו ופרטיו של החשוד.

פסק הדין עוסק במטפל שנעצר בחשד לביצוע מעשה מגונה בקטינה ילידת 2006 בעת שטיפל בה. בית משפט השלום בתל-אביב הוציא צו איסור פרסום על כל פרט מהפרטים בתיק. לאחר מכן פירסם אחד מאתרי החדשות באינטרנט ידיעה קצרה על הסיפור, מבלי לציין את שמו של החשוד, ואולם היא הוסרה כעבור זמן קצר.

בהמשך נסגר התיק נגד החשוד מחוסר ראיות, ואז התבקש בית המשפט להסיר את צו איסור הפרסום, כך שניתן יהיה לפרסם את פרטי החקירה מבלי לציין את שמו של החשוד.

ואולם, שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ציון קאפח, החליט להותיר על כנו את צו איסור הפרסום המלא, בנימוק ש"הואיל ולשיטת רשויות החקירה והתביעה אין ראיות מספיקות להעמדה לדין, אין עניין ציבורי בחשיפתו של אירוע שכלל לא ברור אם התרחש".

איזון בין עקרונות יסוד

"סוגיית האיסור לפרסם פרטים מזהים של אדם שנחשד בפלילים מצריכה איזון בין עקרונות יסוד וזכויות חוקתיות הניצבות משני צדי המתרס", כתב השופט עוזי פוגלמן. "מהעבר האחד נמצא הכלל הנובע מעיקרון-העל בדבר פומביות הדיון בבית המשפט. עיקרון זה מכתיב שככלל, פרטיו של הליך שיפוטי, כמו גם זהות בעלי הדין, יהיו גלויים וחשופים לעיני הציבור.

"פומביות הדיון נועדה להבטיח שקיפות ולשמש מנגנון בקרה על טוהר ההליך השיפוטי ואיכותו. יש בה כדי לחזק את אמון הציבור במערכת השפיטה. מן העבר האחר עומדות זכויות האדם לכבוד, לשם טוב ולפרטיות. כנגזרת של הזכות לחירות עומדת לכל אדם חזקת החפות כל עוד לא הואשם והורשע. אין ספק כי זיהוי של אדם כחשוד בפלילים פוגע בשמו הטוב ובפרטיותו ועלול לגרום לו נזק רב וחסר תקנה".

התיקון לחוק בתי המשפט שהתקבל לפני שנה, קובע פוגלמן, מאפשר לבית משפט למנוע את זיהויו של חשוד בפלילים, בהתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון דורש מהחשוד להראות שעלול להיגרם לו "נזק חמור" כתוצאה מן הפרסום.

פוגלמן מדגיש כי אין די בכך שעלול להיגרם לחשוד "נזק רגיל" כדי לאפשר את מתן צו איסור הפרסום. השאלה אם מדובר ב"נזק חמור" מתבססת בין היתר על נסיבותיו האישיות של החשוד, מצבו הפיזי והנפשי; אופי עיסוקו של החשוד ואם הוא כרוך במגע עם אנשים; אם החשוד הוא איש ציבור (שאז הנזק שהפרסום יגרום לו רב יותר); אם יש לו ילדים קטנים שהפרסום יפגע בהם ויגביר את הפגיעה בו; אם יש לו עבר פלילי רלוונטי (שאז הפגיעה בו קטנה); סוג העבירה וחומרתה; ומשקל הראיות שנאספו לתיק החקירה.

התנאי השני הוא שראוי להעדיף את מניעת הנזק החמור על פני העניין הציבורי שבפרסום. כדי לקבוע את מידת העניין הציבורי בפרסום ישקול בית המשפט, בין היתר, את מהות המעשים שהחשוד נחשד בהם; עד כמה פרסום שמו או פרטי הפרשה עשוי להעמיד את הציבור על המשמר ולהשפיע על התנהגותו; אם מדובר באיש ציבור, שאז יש לציבור עניין רב יותר בפרשה; אם יהיה בפרסום כדי להביא לקידום החקירה ולבירור האמת - למשל, אם הפרסום עשוי לעודד קורבנות נוספים להתלונן; משקלן של הראיות שנאספו נגד החשוד; מועד הגשתו הצפויה של כתב האישום; ועד כמה פרטי הפרשה זכו לפרסום לפני הגשת הבקשה לאיסור פרסום.

לדעת פוגלמן, "ככל שהעניין הציבורי שבפרסום רב יותר, כך יידרש המבקש-החשוד להוכיח כי הנזק החמור שעלול להיגרם לו - הן מבחינת ההסתברות להתרחשותו הן מבחינת מידתו - הוא רב יותר".

בהתייחסו לקושי לאכוף צווי איסור פרסום בעידן האינטרנט, קובע פוגלמן: "איננו עיוורים למציאות הווירטואלית ולקשיי האכיפה הניצבים בפני מי שמבקש להשליט את מרות הדין על הנעשה במרחב המקוון", כותב פוגלמן, "אלא שבניגוד לדעה הרווחת, חופש הביטוי באינטרנט אינו מוחלט. הקהילה הווירטואלית מקיימת אמנם צורות פעילות שונות ורבות, כגון חדרי צ'ט ופורומים, בלוגים ואתרי תוכן; ואולם, תשומת-הלב של המשתמשים מרוכזת בעיקר בפורטלים ובספקי תוכן מרכזיים. ככלל, אלה מקיימים פיקוח על התכנים המתפרסמים בהם".

בהתייחסות עקיפה לפרשת האסיר X בן זיגייר, מציין פוגלמן כי "אין להתעלם מכך שכאשר מדובר בפרשה שיש בה כדי להניע את אמות הסיפים או בפרשה שצפויה לעורר תהודה נרחבת במיוחד החורגת מגבולות המדינה - יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו כדי למנוע ממידע על אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל. חשיפת חקירה בעלת עניין, ולצדה האפשרות לפרסם באינטרנט מידע באופן אנונימי, מגבירות את החשש שזהותו של חשוד תיחשף חרף איסור פרסום שהוטל בעניינו".

מסקנתו של בית המשפט היא שהאפשרות שצו איסור הפרסום יופר ברשת האינטרנט היא שיקול רלוונטי המאפשר לבית המשפט להורות על הטלת צו איסור פרסום גורף - על פרטי הפרשה כולה, ולא רק על שמו ופרטיו של החשוד. "אפשרות לכך שהפרה תתרחש אינה בבחינת הצדקה שלא לאסור על הפרסום אם איסור כזה נדרש עניינית".

"זליגה" של פרסומים

בעניינו של המטפל קובע בית המשפט כי "בהינתן אופיה של הפרשה - חשד כי מטפל בגיל הרך ביצע עבירת מין במטופלת - סביר להניח כי פרסומה יעורר עניין בקרב ציבור ההורים שילדיהם מטופלים בידי מטפל גבר".

ואולם, "משאסר בית המשפט לפרסם כל פרט מזהה של החשוד, הרי שבהיעדר פרסום מזהה מצד כלי תקשורת אמין, גם אם תתרחש 'זליגה' מפירה של פרסומים בדבר זהותו - יהיו פרסומים אלה בגדר שמועות או חשדות גרידא".

לפיכך הורו השופטים להתיר פרסום פרטי הפרשה מבלי ציון שמו של החשוד וכל פרט שיביא לזיהויו.

השופט יצחק עמית ציין כי "הסבירות לחשיפת זהותו של החשוד אינה קטנה, בני משפחתו וידידיו הקרובים מודעים לפרשה, ויש להניח כי בעקבות הפרסום יתחיל 'רחש-בחש' לגבי עיסוקו בתחום הטיפול".

עם זאת, לדבריו, "יש להבחין בין אי-פרסום פרטים מזהים או פרטים אחרים, לבין אי-פרסום הפרשה עצמה. אי-פרסום גורף אודות עצם ההתרחשויות משמעו 'תיקים באפלה'. תוצאה זו קשה להלום הן מבחינת המשפט הרצוי של זכות הציבור לדעת, והן מבחינת האפשרות המעשית לכלוא את המידע בעולם האינטרנטי הרוחש".

השופטת אסתר חיות ציינה כי "יש בסיס לטענה כי צו איסור פרסום שניתן בשלב החקירה, פוקע לא רק במקרה שבו הוגש כתב אישום, אלא גם במקרים שבהם הוחלט שלא להגיש כתב אישום ותיק החקירה נסגר. אז חוזר על כנו הכלל, ועיקרון פומביות הדיון חל במלואו.

"פרסום הנעשה לאחר שהתקבלה החלטה שלא להעמיד לדין, מקהה את הפגיעה בשמו הטוב של החשוד לשעבר, משום שיחד עמו מתפרסמת, מטבע הדברים, גם ההחלטה כי נמצא שאין מקום להגשת כתב אישום בעניינו". (ע"פ 8225/12).