בומרנג האגרה

בתחילה, בהיתקלות הטראומתית הראשונה שלי עם רשות השידור ושלוחותיה, חשבתי שלא ייתכן כי לרשות ממשלתית תהיה גישה כה נרחבת לפינות המוצנעות של חיינו, כמו חשבון הבנק, רישומי החתונה, הצטרפות להוט או ל-yes או סתם ביקור מזדמן במחסני חשמל המסתיים ברכישת טלוויזיה.

בהמשך זעמתי על כך שהרשות מפעילה מערך גבייה של משרדי עורכי דין, העובדים כגובים ומרוויחים לפי אחוזים. או-אז חדרה למוחי ההבנה שמערך הגבייה הזה, מזיק ואטום ככל שהינו, אינו גזרה משמיים - ושאפשר ואף צריך לבטלו.

משם כבר הייתה הדרך קצרצרה להכרה שאגרת הטלוויזיה עצמה מיותרת וארכאית, שריד לימים אחרים שחדלו להיות מזמן. ככל שחלפו הימים, ועל אף שנאבקתי בכך, הרגשתי איך מחלחלת אליי מחשבה נוספת, קיצונית מקודמותיה. היום אני כבר לא חושש לבטא אותה:

אני כבר לא מאמין באמת שצריך כאן שידור ציבורי, בטח שלא כזה מהסוג שיש לנו היום, על מנגנונו המנופח ומאות עובדיו. זה פשוט לא נחוץ. ייתכן שהאגרה ומערך הגבייה היו רק נורות מהבהבות, שהצביעו על הכשל העיקרי, על רשות השידור עצמה, שאיבדה לתחושתי מזמן הצדקה להמשך קיומה.

אמיר גילת, יו"ר רשות השידור, מבטיח לנו בחודש האחרון שינויים מרחיקי לכת, אבל אני מתקשה להאמין שיעמוד במילותיו. מול צבא של ועדי עובדים, בלב ארגון שמורגל להתנהלות של "עוד-מאותו-דבר", לא קל להניח שגילת יצליח להזיז משהו. לא ברור לי אפילו שהוא האיש הנכון למשימה.

בינתיים, גילת מבטיח ומבטיח, אבל אין תזוזות בשטח. מילים הן סחורה זולה במקרה של רשות השידור, במקרה שלה רק מעשים ידברו. וכאלה, למרות הרפורמה ומאות העובדים שהולכים הביתה, אין עדיין מספיק. ספק גדול אם יהיו.

הפתרון לרשות השידור לא נמצא בידי היו"ר, כי אם בידי הממשלה, שאמורה הייתה להתחיל לטפל בבעיית הגבייה כבר מזמן. לבטל את אגרת הטלוויזיה, להכניס אותה כמס עקיף, לבטל את מעריך הגבייה - או אפילו לבטל את השידור הציבורי כולו. ככה, כולם כבר מבינים, אי-אפשר להמשיך.

היום, יותר מאי-פעם, מתגבשת הבנה כללית, ציבורית, שאגרת הטלוויזיה לא יכולה, לא צריכה ולא אמורה להמשיך להתקיים. אנחנו מתקרבים במהירות לשלב שבו גם הפוליטיקאים יתחילו לפעול. לאו דווקא מהבנה שהאגרה מיותרת, אלא מידיעה שאתם חושבים שהיא מיותרת. חושבים - ואומרים. חושבים - ומוחים. עד בוא השינוי.