לסגור את אגף הגבייה

יש רגעים בחייו של עיתונאי, שבהם הוא מתקשה להאמין למה ששומעות אוזניו. אחד כזה נפל בחלקי כשנחשפתי לסאגה שנאלץ לעבור גיל עומר, מנהל מוזיאון הילדים המשגשג בחולון, באדיבות מחלקת הגבייה של רשות השידור.

בסיפור כיכב פקח, שהגיע למוזיאון ונתקל באולם-המבואה בשורה של מסכים המשדרים למבקרים מידע נחוץ על המתרחש במקום: פעילויות, שעות וכו'. אלה היו מסכי-שירות: הם לא נועדו וגם לא שימשו לצפייה בטלוויזיה. למרות זאת, המוזיאון קיבל מרשות השידור דרישת תשלום מנופחת לאגרה בעבור המסכים. העילה: יש "פוטנציאל" לצפייה. ועל פוטנציאל, כידוע, צריך לשלם.

או שלא. הרדיפה המופרכת של רשות השידור אחרי מחזיקי מסכים שאינם משמשים לצפייה ספגה לפני כשנה מפלה משפטית, אחרי שבית משפט השלום בתל-אביב פטר מתשלום אגרה רשת אופנה שהשתמשה במסכים כדי לשדר ללקוחותיה מסרים שיווקיים במעגל סגור. רשות השידור דרשה מרשת האופנה אגרה בסך 98 אלף שקל (!), אבל בית המשפט שלח אותה בחזרה לרוממה בידיים ריקות.

פרשיית המסכים היא רק עוד אנקדוטה מרגיזה במערכת היחסים המכוערת שנרקמה במהלך השנים בין רשות השידור לציבור סביב תשלום האגרה. כעת, באיחור ניכר, ברשות השידור מתחילים להבין שהחיכוך הזה גורם לה נזק תדמיתי אדיר, שרק גדל כשהרשות משגרת לעבר האזרחים משרדי עורכי דין שנוקטים אמצעים אגרסיביים ופולשניים להשגת הכסף.

לאחרונה התברר כי כמה משרדי עורכי דין הרוויחו מהמרדף אחרי החייבים עשרות ממיליוני שקלים, תוך דרישת סכומים שערורייתיים כנגד הטיפול המשפטי ושליחת דואר.

יו"ר הרשות, אמיר גילת, הצהיר כי ינקוט צעדים לריסון שיטות הגבייה של משרדי עורכי הדין. גם הוא לא מתלהב מהעובדה שב-2012 קיבלה הרשות 1,700 תלונות על תהליך הגבייה, ועל-פי ממדי העוינות שמבעבעת ברשתות החברתיות, נראה כי מדובר באחוז קטן מהנפגעים.

אמנם טוב שהמודעות מתחילה להתעורר, אבל הבעיה עמוקה יותר ודורשת פתרון יסודי: ביטול מוחלט של האגרה - וסגירת אגף הגבייה ברשות השידור.

למען הסר ספק: אסור חלילה לסגור את השידור הציבורי בישראל. לצורך העניין, אני מוכן גם להעמיד פנים שערוץ 1 הוא ערוץ מופתי, שלא נופל באיכויותיו מהדוד המקביל באנגליה (BBC).

שיפור איכות השידורים בערוץ 1 הוא נושא לדיון נפרד; אבל עצם נחיצותו של שידור ציבורי, והצורך לממן אותו, אינם נתונים במחלוקת. השאלה רק איך זה נעשה: וב-50 השנה האחרונות (חוק רשות השידור יצא לדרך ב-1965) זה נעשה בצורה מכוערת ופולשנית, לעיתים תוך עבירה על החוק. הסגנון האלים הזה הפך את השידור הציבורי לשנוא נפשם של האזרחים - במקום לבעל-בריתם.

לא נעים, לא נורא?

כדי לייבש את מאגר הדם הרע שהצטבר בין רשות השידור לציבור משלמי (או מתחמקי) האגרה, צריך להחליף את האגרה במנגנון תשלום אוטומטי, שלא כרוך במגע בין האזרח לרשות. למעשה, חלק מהאגרה כבר משולם כך: כל רוכש מכונית חדשה משלם אגרת רדיו בסך 114 שקל. הגבייה לא מהווה מטרד ולא מייצרת עוינות.

צריך למצוא אפיק נוסף כזה: למשל, בצורת "היטל טלוויזיה" שיצורף למס הכנסה, לביטוח הלאומי או לחשבון החשמל. בסך-הכול מדובר בכ-30 שקל לחודש (356 לשנה), ולאזרחים ותיקים יש פטור.

ברגע שיימצא מסלול יעיל לביצוע התשלום, אפשר יהיה לבטל את אגף הגבייה, שעולה למשלמי המסים קרוב ל-40 מיליון שקל בשנה. בסכום הזה אפשר להפיק כמה סדרות מקור מעולות.

בהזדמנות זו ינותק גם הקשר המיותר בין רכישת מכשיר טלוויזיה לחובת תשלום האגרה. הרי גם כיום רבים מאלה שברשותם טלוויזיה אינם צופים, למרבה הצער, בשידור הציבורי.

צריך להכיר בכך שקיומו של שידור ציבורי - בשאיפה שיהיה טוב יותר - הוא אינטרס גם של מי שלא צופה בו, בדיוק כמו שקיומה של מערכת חינוך טובה הוא לא רק עניינם של התלמידים.

מי שגדל כאן בשנות ה-70 זוכר את תשדיר האגרה הארכאי עם המוטו "לא נעים, לא נורא". הגיע הזמן להפוך גם את האגרה עצמה לפולקלור נוסטלגי.