מתי אפשר להתחיל לשפוט את ההיסטוריות של מאורע? בימי ההפשרה הראשונים של יחסי ארצות-הברית עם סין, לפני 40 שנה, הנרי קיסינג'ר שאל את ראש ממשלת סין, ג'ו אן לאי, מה דעתו על המהפכה הצרפתית.
"מוקדם מדי להגיד", השיב הקומוניסט הסיני הזקן. זה היה 180 שנה ויותר לאחר התאריך, שבו אנחנו רואים את תחילת המהפכה הצרפתית. כיוצא בזה, אדוארד גיבון מתחיל את חיבורו המהולל על שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומית, בערך 350 שנה לפני התאריך המקובל של נפילתה במערב, ו-1,350 שנה לפני נפילתה במזרח. הלוואי עלינו שקיעות כאלה.
מה אנחנו יודעים על תוצאות המשבר הפיננסי של 2008? מעט מאוד. 4 שנים באמת מצדיקות זהירות סינית. מוקדם מדי להגיד. מפעם לפעם אנחנו מגלים עד כמה מוקדם.
בזמן סגירת רשימה זו לדפוס (יום ג') איננו יודעים עדיין אם המערכת הפוליטית האמריקאית התעשתה ברגע האחרון, ושמה קץ לעווית הטירוף שתקפה אותה. אם לא שמה, ביום הראשון של חודש מארס עומדת לרדת גיליוטינה על כל סעיפי ההוצאה בתקציב האמריקאי, ללא אבחנה. חלקים של הממשלה הפדרלית יצטרכו להיסגר, עם תוצאות קשות מאוד (הקורא מוזמן לעיין ברשימתי המעודכנת, בגלובס הערב).
איטליה, צרפת, ספרד
הפעם האחרונה שבה בחירות איטלקיות עוררו תשומת-לב כמו זאת של השבוע החולף, הייתה כמעט לפני 40 שנה, כאשר הקומוניסטים איימו לעלות לשלטון. הפעם איטליה מעוררת פחד בגלל דמגוגיה פופוליסטית, העלולה לגרור תחילה אותה, אחר-כך את אירופה, ולבסוף את המערכת הבין-לאומית, אל התמוטטות פיננסית.
4 שנים ו-4 חודשים לאחר התמוטטות בנק ההשקעות של ליהמן ברדרס, האסון הפיננסי של סתיו 2008 עדיין תובע קורבנות חדשים. השיתוק הפוליטי באמריקה והטרגי-קומדיה של איטליה קשורים בו במישרים. לפני שבועיים ראינו את ממשלת בולגריה מתמוטטת תחת האיום של התקוממות רחוב. בולגריה היא אמנם ארץ בשוליים האירופיים, אבל לשוליים יש תכונות התפשטות מסוכנות, כפי שהפגינה יוון.
אבל נניח לשוליים. בסוף פברואר התעוררה דאגה לשלומה של צרפת, כאשר התברר שהיא לא תעמוד ביעדי התקציב שלה, וגירעונה יהיה גדול מן הצפוי. ספרד עומדת בעיצומו של משבר פוליטי ומוסרי - גילויים מסמרי שיער על שחיתות במפלגת השלטון - והמשבר הפוליטי הזה מתרחש בעיצומו של משבר כלכלי עצום ממדים.
פגיעתה של 2008 לא הייתה שווה בכל הארצות. בעוד ספרד ויוון מתנסות באבטלה בנוסח שנות ה-30, גרמניה הצליחה לצמצם את הפגיעה, ובארצות-הברית היו עד לאחרונה סימנים של התאוששות בשוק העבודה.
לא 1929. בינתיים
בניגוד ל-1929, המשבר הזה לא ניכר בתורים ארוכים בבתי תמחוי. בניגוד ל-1929, לא ראינו דפלציה חמורה (אלא ביפן). התערבות של ממשלות ושל בנקים מרכזיים מנעה את התייבשות האשראי. לפני שמונים שנה לא ראינו הזרמות מסיביות של מזומנים ממין תוכניות ההמרצה של ארצות-הברית. לא ראינו הצלה של מפעלי תעשייה ושל מוסדות פיננסיים.
אבל גם ב-1929, התוצאות המלאות לא התחוורו אלא שנים אחר-כך. ריחה של הדמוקרטיה במערב אירופה הובאש רק בהדרגה. הנאצים עלו לשלטון 3 שנים ורבע לאחר התמוטטות וול סטריט. מלחמת האזרחים הספרדית פרצה כמעט 7 שנים אחר-כך. יפן פלשה לסין 8 שנים אחר-כך, בקשר ישיר לחולשתה של ארצות-הברית.
אין טעם לחפש מקבילות מדויקות. העולם השתנה ללא היכר. קודם כל, אירופה חשובה הרבה פחות מבחינה פוליטית. כוחות טוטליטריים אינם ערוכים בה נגד הדמוקרטיה. הפעם יש מידה הרבה יותר גדולה של עניין בין-לאומי בשמירת הסטטוס-קוו. אין "משטר ורסאי" (הסכמי השלום של 1919), שקורבנות אמיתיים או מדומים שלו להוטים להפיל.
אבל אולי צריך להוסיף את מלת ההסתייגות "בינתיים". גם אם פשיסטים וקומוניסטים אינם ממתינים מעבר לפינה, הניכור הפוליטי והחברתי מאיים על שלומה של הדמוקרטיה. דמגוגים חברתיים, מפיחי שנאה גזעית ולאומית, או סתם דילטנטים, מנסים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי המערכת. זה זמן קלאסי בשביל מפלגות פתאומיות להופיע, ולנגוס נגיסה גדולה מן העוגה. אבל סביר יותר שבמקום חלופה מיידית לדמוקרטיה הליברלית, נראה תקופה ארוכה של חוסר יציבות.
התנהגותם של הפוליטיקאים
יש חוסר יציבות ויש חוסר יציבות. בשבעים השנה שלפני מלחמת העולם השנייה היו לצרפת 95 ראשי ממשלה, אבל רק תבוסה צבאית שמה קץ למשטר הדמוקרטי. במרוצת השנים ההן נרשמו גם הישגים גדולים. כיוצא בזה, לאיטליה היו 40 ממשלות ב-40 השנה שלאחר מלחמת העולם השנייה; זמן של התקדמות כלכלית דרמטית. ליפן היו 52 ממשלות ב-65 השנה האחרונות, וחמישים השנה הראשונות עמדו בסימן שגשוג כלכלי פנומנלי.
קשה אפוא להתנבא על קץ הדמוקרטיה באיזשהו מקום. אבל קשה גם שלא לשמוע את הדי שנות ה-30, כל אימת שמליצי יושר של יד חזקה מלגלגים על קשיי הדמוקרטיות, ומציעים ללמוד מהצלחותיהן של סין או של סינגפור. יתר על כן, ממשלות שנבחרו באופן דמוקרטי יכולות לשלוט באופן אוטוריטרי, ולהחליש בהדרגה את המוסדות הדמוקרטיים ואפילו את ההרגלים הדמוקרטיים. דגם החיקוי אינו מוכרח להיות פשיסטי או קומוניסטי. הוא יכול להיות גם טורקיה של ארדואן, או ונצואלה של צ'אבס.
אין טעם להעמיד פנים שיש לנו מושג מתי תפקע הסבלנות (של דעת הקהל או של האליטות), ומתי יתערערו היסודות אם תסכן את קיומם. אבל התנהגותם של הפוליטיקאים משני עברי האוקיינוס כל-כך נפסדת, עד שכמעט אין מנוס מלהניח שמבחנה הקיומי של השיטה הפוליטית עדיין לא הגיע.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
