רחוק מלהיות חסיד ציוני

הסנאטור הרפובליקני לשעבר, צ'אק הייגל, שמליאת הסנאט אישרה אתמול (ג') את מינויו לשר ההגנה של ארה"ב, לאחר התכתשות עזה בין דמוקרטים לרפובליקנים, מדדה ללשכתו בפנטגון כמנהיג פצוע, עם מוניטין שרוטים ועם משקעים של מרירות כלפי שוטמיו, שלא יתפוגגו במהרה. בניגוד לטיפול הרך שמעניק הסנאט למחוקקים או למחוקקים-לשעבר בשימועים לאישור מינויים לתפקידי רשות פדרליים, חלק מהסנאטורים צלו את עמיתם-לשעבר על גחלים לוחשות.

בישיבות השימוע, נראה הייגל נדהם מעוצמת ההתקפות עליו. הוא הצטייר לפעמים כצבי שרץ על כביש בלילה ונלכד באלומות האור של רכב מתקרב. המועמד מעד פעמים רבות. הוא התבלבל, גמגם, התקשה בניסוח משפטים, וחזר בו מאמירות טריות וישנות. לא אחת הוא נראה בלתי מוכן לשימוע. פניו הסגירו את סערת רוחו, במיוחד כאשר סנאטורים מסוימים, שהיו ידידים אישיים, השפילו אותו ללא רחמים. זה היה ספקטאקל קשה.

בעיני הרפובליקנים, אדם כמו הייגל פסול מלכהן כשר הגנה. הם רואים בו רפובליקן מזויף, זאב ליברלי בעור כבש, שחובה להדיר את רגליו ממיניסטריון חשוב כל-כך. יתר על כן, הוא רכרוכי. לא חשוב שהוא היה גיבור מלחמה בזירת וייטנאם ושפך שם דם. חוויות הקטל עיצבו את השקפותיו. כסנאטור רפובליקני הוא "בגד" בעמיתיו בהיותו הראשון בסיעתו שהצטרף לדמוקרטים ותמך בהוצאת כוחות ארה"ב מעיראק ב-2007. זה היה חטא שלא נסלח ולא נשכח גם אחרי שש שנים, בשימוע ב-2013.

לרפובליקנים היה ברור, שאובמה הועיד את הייגל לשר הגנה מפני שאובמה ראה בהייגל אאוטסיידר, לא ביורוקרט שצמח בממסד הצבאי-ביטחוני, אלא מנהיג אידיאלי שיוביל את הפנטגון לעידן של קיצוצים הכרחיים בתקופה של התאדות תקציבים. בדומה לאובמה, הייגל הכריז שמלחמה היא מוצא אחרון ולא רצוי. כמו נשיאו, הוא שואף לפנות מהר ככל האפשר את כוחות ארה"ב מאפגינסטן.

אבל הרפובליקנים העדיפו לחבל במינוי - לא בקריאת תיגר על השקפות הייגל, ואובמה, על אפגניסטן ועל עיראק. לא. הם בחרו בנשק יעיל הרבה יותר בזירה הוושינגטונית: החרב הפרו-ישראלית.

ישראל הוזכרה בשימוע 178 פעמים; איראן, בדרך-כלל בהקשר ישראלי - 169. מנגד, אפגניסטן, שתהיה תחום פעילות מרכזי של הייגל - הרבה פחות. התאבדויות בצבא - 349 חיילים התאבדו אשתקד - הוזכרו בשימוע 25 פעמים.

רחוק מלהיות חסיד הציונות

הייגל - שאמר פעם שישראל גולשת למשטר אפרטהייד - רחוק מלהיות חסיד הציונות בגרסת בנימין נתניהו וחברי מרכז הליכוד. בהזדמנות אחרת הכריז, שישראל "כולאת פלסטינים כמו חיות בכלוב"; והתבטאות מפורסמת יותר שלו הייתה על "הלובי היהודי... שמפחיד אנשים רבים, אך לא אותי, כי אני סנאטור של ארה"ב, לא של ישראל" (הכוונה היתה לאייפ"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון).

הנקודה המעניינת היא, שנאמנות למדיניות הממשלה היוצאת בישראל הפכה לאבן-בוחן, מבחן לקמוס לכשירות מועמד לכהן כשר בארה"ב. אפשר לומר הרבה דברים על הייגל: הוא לא מתפקד היטב בתנאי לחץ (כפי שהוכח בשימועים), הוא לא רהוט ונטול כריזמה, הכרזותיו על נשק גרעיני באיראן אינן מעוררות ביטחון, וגם כמה מהכרזותיו על ישראל היו תמוהות, אם לנקוט לשון המעטה; אך הטיעונים שקשורים לישראל היו המכבש היחיד שכמעט רמס את המועמדות.

האירוניה היא, שבמשך כל השימוע ניסה הייגל לברוח מאמירתו המפורסמת על "הלובי היהודי שמפחיד הרבה אנשים". אבל התנהלותו הייתה ההוכחה לטענה הזו. השאלה היא, למה יהודי ארה"ב מתביישים בכך. ראשית, אי אפשר להסתיר זאת. העולם לא גולם. שנית, אין שום רע בשדולה אתנית חזקה, וליהודים בארה"ב מותר ומגיע לקיים לובי חזק, בדיוק כמו שעושים בעלי הנשק והגימלאים, שמריצים שדולות הרבה יתר חזקות מאייפ"ק.