הצ'ארמר שכבש את העולם בפרסומת לאולד ספייס מדבר

אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אני אנהל שיחה בגרמנית (קלוקלת אמנם, אבל גרמנית) עם הבחור מהפרסומת של אולד ספייס (איי אם און א הורס) לגבי התחת של השחקנית קרול לומברד' בהקשר של הסרט ההוליוודי הקלאסי "להיות או לא להיות" בבימויו של ארנסט לוביטש משנת 1939 - הייתי תוהה איזו פטרייה הוא אכל. זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחתנו כשבאו לגרור את איזייה מוסטפא לעוד סשן צילומים, הפעם לטלוויזיה, זה בדיוק מה שקרה.

מתברר כי הבחור הוא הרבה יותר מסמל מין חשוף חזה. הוא למד משחק ותיאטרון קלאסי ואחד החלומות שלו הוא לעבד את הקלאסיקה "לוליטה" מאת נבוקוב להצגה שבה הגבר הפדופיל הוא גם שחור ולוליטה היא לבנה. "אני חושב שעניין הגזע הוא עדיין טאבו גדול מאוד בארה"ב", הוא אומר, "במיוחד ביחסי מין. אבל זה טאבו שלא נהוג לדבר עליו מכיוון שכביכול אין בעיה גזעית כבר - יש נשיא שחור וכן הלאה. אז אני חושב שהטאבו האחר שיש ב'לוליטה', עניין הפרש הגילאים, יכול להביא איתו גם עיסוק בטאבו הבין-גזעי".

שמחה אותנטית בתל-אביב

למוסטפא יש תואר ראשון בהיסטוריה מאריזונה סטייט, שם למד על מלגת פוטבול עם התמחות בשואה. כן, בשואה. "היה לי פרופסור שההתמחות שלו הייתה גרמניה הנאצית והוא פשוט גרם לי להתאהב בנושא ובתקופה", הוא מחייך כשאני פוער זוג עיניים, "התאהבתי בהיסטוריה והתקופה הזאת בזמן ואפילו ניסיתי ללמוד קצת גרמנית אבל זה היה מאוד קשה. אז אני מבין קצת גרמנית כשמדברים איתי, אבל לא מעז לפתוח את הפה.אתה מכיר את הסרט 'להיות או לא להיות'?".

- של ארנסט לוביטש?

"דווקא של מל ברוקס. אבל אני יודע שיש סרט של לוביטש. זה עם קרול לומברד נכון? תמיד חשבתי שהיא סקסית מאוד. אתה יודע, בחורות היום לא נראות כמוה בקולנוע כי...".

כאן נכנסות לחדר מספר נשים וקצת לא נעים להמשיך בשיחת הגברים שלנו, אז עוברים לכמה משפטים מעט גסים בגרמנית. ונדמה שמוסטפא מסמיק מעט. זה עוד אחד מהדברים המפתיעים בו. האיש ביישן. במיוחד במגעים עם נשים. בתחילת הראיון הוא מבקש בדחילו ורחימו מהמזכירה במשרד כוס תה, ולוקח לו 5 משפטים לבקש שישימו סוכר חום ולא לבן.

לישראל הוא הגיע כדי לצלם פרסומת חדשה לבירה מכבי, ועל הדרך גם עשה סיבוב בירושלים העתיקה, ים המלח ותל-אביב, וכל זה בעודו חוגג יום הולדת.

"כן", הוא צוחק, "באמת חגגתי פה יום הולדת. 39. ואז נסענו לירושלים ולים המלח וזה פשוט המם אותי. אני לא יכול לחכות לחזור לכאן. אני מקווה שתהיה לי הזדמנות להיות פה תקופה ארוכה, איזה חודש או משהו, כי היינו פה רק 4 ימים וכל יום היה יותר טוב מקודמו. סצנת המועדונים והלילה בלוס אנג'לס ממש מחווירה ביחס למה שקורה בתל-אביב. מה שראיתי אתמול בתל-אביב זו אחת הסיבות שאני רוצה כל כך לחזור לכאן.

"בניגוד ללוס אנג'לס, ובכלל בארה"ב, ממה שראיתי כשאנשים יוצאים הם לא ממש יוצאים כדי ליהנות, אלא יותר כדי לראות ולהראות. להראות כמה כסף יש להם או לתצפת על מישהו מפורסם ועשיר ולחזור אחר כך ולספר על זה. זה הכול על דימויים ותדמיות, וזה מגביל את היכולת שלך ליהנות. אני לא יודע למה זה. או שבעצם אני כן יודע, כי זו אמריקה עם החומרנות שלה והשטחיות שלה. ופה זה היה באמת קשור לחיים וליהנות ולהיות מאושר ברגע הזה בזמן, בלי קשר למי אתה ולאיזה בית אתה חוזר וכמה כסף יש לך וכמה אתה מפורסם. פה כולם היו ביחד, מעורבים באותם ריקוד ומוזיקה וחיבוקים וצילומי תמונות מלאות חיוכים ולשכוח מהבעיות - שיחה ואלכוהול ופשוט כיף אחד גדול".

- זו פעם ראשונה שלך בארץ. הדימוי של ישראל בעיניך, לפני שהגעת לכאן, היה שונה ממה שמצאת?

"כן, ברור. בחיים לא הייתי חושב שישראל היא כמו שהיא אם לא הייתי פה. ברוב המקרים התפיסות שלך לגבי מקום או בכלל לגבי דברים מוכתבות על-ידי מה שאתה רואה בחדשות ובטלוויזיה. אתה לא מקבל ככה אינטראקציה אמתית עם אנשים או מקום ותחושה אמתית לגבי המקום. יצא לי להסתובב פה ולדבר עם אנשים ופגשתי אנשים כל כך חמים ואוהבים, זה נותן לך תחושה אחרת לגמרי. גם לגבי ירושלים זה היה מדהים. אתה שומע כל הזמן כמה ירושלים מלאה יריבויות ואיך כולם נלחמים כל הזמן אחד בשני, אבל כשאתה מסתובב שם אתה רואה שב-99% מהזמן והמקרים אנשים חיים יחד ועובדים יחד ומתקשרים יחד ומנהלים חיים נורמליים פחות או יותר יחד. חילונים ודתיים, ערבים ויהודים. זה היה מדהים לראות והכי הפוך מהדימוי שהיה לי".

- הביקור באגן הקדוש היה עבורך גם חוויה דתית?

"שם המשפחה שלי הוא מוסטפא, וההורים שלי התאסלמו לפני שנולדתי אבל הם אפשרו לי לבחור את הדרך הפרטית שלי בחיים מבחינה דתית. בשבילי ללכת פשוט ככה לכיפת הסלע היה נורא מרגש. פגשתי שם מישהו שפשוט התנדב להראות לי את כל האזור. אני אדם מאוד רוחני, אני לא מאמין דווקא באיזו דת מאורגנת, אבל אני בהחלט מאמין בכוח עליון שאני לא יכול להסביר. אז בשבילי זה היה מאוד מיוחד וחוויה רוחנית ואינטימית במיוחד לראות את הכותל ואת כנסיית הקבר והכל באותו מקום, זה דבר מדהים. זה ממש מפוצץ את המוח ועוד להיות שם ביום הולדת שלי - זה היום הולדת הכי טוב שיכולתי לבקש".

- אתה בן 39. אתה מרגיש את משבר גיל ה-40 מתקרב? הולך לקנות אופנוע?

"לא, לא ממש. אני חושב שעברתי את משבר גיל ה-40 כשהייתי בן 20 ומשהו, ומיציתי שם את כל ההתפרעויות השונות. אבל נכון שאני בכלל לא מרגיש בן 39, אני לא תופס בן כמה אני".

*** הכתבה המלאה - במגזין "מנטוק"