הגליוטינה יורדת על ארה"ב

בניגוד לעברית המודרנית, האנגלית האמריקאית עדיין לא הסתגלה לשימוש נורמטיבי בניבולי פה. כן, כמובן, הוליווד נכנעה זה כבר; אבל אפילו טבלואידים וולגריים במיוחד אינם מרשים לעצמם לפרסם "מילים של ארבע אותיות". כאשר פוליטיקאים נתפסים על חם, הם צריכים בדרך-כלל להתנצל.

אבל שימוש הלשון של ג'ון ביינר, היושב ראש הרפובליקני של בית הנבחרים בוושינגטון, לא הצריך שום התנצלות. רוב מכריע של האמריקאים היו סומכים את ידיהם - אולי לא על הכיוון הפוליטי, אבל בוודאי על הטון.

ביום שלישי השבוע הוא דיבר על הקיפאון הנמשך בהכנת התקציב הבא של ממשלת ארה"ב. אנחנו, אמר ביינר, לא נעשה שום דבר לפני ש"הסנאט יזיז את התחת שלו, ויתחיל לעשות משהו".

הסנאט, בשליטת הדמוקרטים, לא נשאר חייב. מנהיג סיעת הרוב, הארי ריד, השיב בטון קצת יותר מעודן: "אני חושב שעליו להבין מי כאן יושבים על אחוריהם. אנחנו מנסים לעשות משהו. היושב ראש אינו נוקף אצבע".

יהיו האשמים אשר יהיו, המערכת הפוליטית כולה כשלה. מחר בבוקר, יום ו', ה-1 במארס, עומדת לרדת הגיליוטינה על כל סעיפי ההוצאה בתקציב האמריקאי. כשלעצמו, הסכום המקוצץ, 85 מיליארד דולר, הוא חלק קטן יחסית בתקציב בן 3,650 מיליארד. אבל התוצאות המיידיות של הקיצוץ הזה הן דרסטיות.

לא הגיעו כדי להתפשר

המאבק על הגיליוטינה לא פרץ פתאום. תאריך היעד היה ידוע זה שנה וחצי. הקיצוץ-לכל-הרוחב, שהאמריקאים קוראים sequester (מילולית, "הפקעה"), היה חלק מנוסחת פשרה בין הנשיא לבין יריביו הרפובליקניים. הם הגיעו לוושינגטון בתחילת 2011 עטורי ניצחון לאחר שהביסו את הדמוקרטים בבחירות לבית הנבחרים, בהפרש גדול.

את ניצחונם הם חבו לתנופתה יוצאת הדופן של תנועת "מסיבת התה". עניין עיקרי אחד העסיק את מסיבי התה: החוב הלאומי האסטרונומי והגירעון הענקי בתקציב. ב-2010, הגירעון הזה התקרב ל-1,300 מיליארד דולר. סך כל החוב התקרב ל-14,000 מיליארד (וגדל מאז עד 16,000 מיליארד ויותר).

מנצחי הבחירות של 2010 לא הגיעו לוושינגטון כדי להתפשר עם נשיא שהם ראו בו סכנה לשלום האומה. הם היו שרויים במצב רוח רדיקלי. הם הודיעו, כי מכאן ואילך לא יאשרו הוצאות - שום הוצאות - אלא אם כן יימצא להן מימון באמצעות הכנסות. אבל הם גם לא היו מוכנים לאשר הכנסות נוספות. כמעט כולם חתמו ערב הבחירות על התחייבות חגיגית, שהם יצביעו נגד מסים חדשים - ויהי מה.

בנסיבות האלה, התבקש הקונגרס להגביה את תקרת האשראי של הממשלה הפדרלית. בהיעדר היכולת ללוות כסף, היא עמדה להיסגר, פשוטו כמשמעו. להלן אומצה פשרה: הנשיא והקונגרס התחייבו להסכים על הפחתת הגירעון בתקציב ב-2.4 טריליון (2,400 מיליארד) דולר בעשר השנים הבאות. נקבע תאריך יעד להשלמת התהליך: ינואר 2013. הוא נדחה אחר-כך בחודשיים.

"התוצאה תהיה כה לא רצויה"

"פקודת הפיקוח על התקציב", שאומצה בקונגרס והייתה לחוק באוגוסט 2011, הורתה שבהיעדר הסכמה, תתחיל סדרה שרירותית של קיצוצים "לכל הרוחב", עד שיושג הקיצוץ המבוקש.

האיש שניהל את המשא ומתן בשם הנשיא, ראש משרד התקציבים ג'ייקוב לו, אמר אז כי חזקה על הנוסחה הזו, ש"תהיה כה לא רצויה, עד שיהיה אפשר לעשות משהו" כדי למנוע אותה. לרוע מזלו, לו נוטל לידיו את כהונת שר האוצר בדיוק בשבוע שבו "התוצאה הלא-רצויה" קורמת עור וגידים (הסנאט אישר את מינויו היום לפנות בוקר, שעון ישראל).

הרפובליקנים האמינו אז שהם לא יצטרכו לעמוד במבחן הפשרה, מפני שבבוא מארס 2013, רפובליקן יישב בבית הלבן. יתר על כן, הם גם היו סמוכים ובטוחים שיחלצו את הסנאט מידי הדמוקרטים, וממילא ימשכו בכל החוטים.

הבחירות טפחו על פניהם, אבל הם סירבו להסיק מסקנות. הואיל והם שמרו את הרוב שלהם בבית הנבחרים, היושב ראש ג'ון ביינר הכריז למחרת הבחירות, "גם לנו יש מנדט". לשון אחר - אין לבית הנבחרים כל סיבה להתפשר עם הנשיא ועם הסנאט.

אשר לנשיא, נראה שהוא התרגל לתנאים של עימות אלקטורלי. הוא ניהל מערכת בחירות ארוכה מאוד, כמעט שנתיים. הוא סיגל לעצמו טונים אגרסיביים. מבקריו אמרו עליו שהוא הקריב ממשל תקין לטובת בחירה חוזרת. כדי לנצח בעיצומו של משבר כלכלי, עם אבטלת המונים, היה עליו להבאיש את ריחם של הרפובליקנים באופן שיטתי. הוא גבר על יריבו הרפובליקני בהפרש מרשים של 5 מיליון קולות.

במידה רבה, מסע הבחירות שלו נמשך. כל-כך, עד ש"וול סטריט ג'ורנל", השופר הרעיוני החשוב ביותר של הימין האמריקאי, הכריז כי מטרתו העיקרית של הנשיא היא להחזיר את בית הנבחרים לידי מפלגתו בבחירות של אמצע הקדנציה, בנובמבר 2014.

אפשר לקפוץ ממכונית שהתרסקה?

השבועות האחרונים עמדו בסימן אפס-מעשה ועודף רטוריקה. הרפובליקנים נושכים את שפתיהם. נראה שהנשיא חזר והערים עליהם. רק 29% מן הנשאלים בסקר שפורסם השבוע סמכו את ידיהם על מעשי הרפובליקנים בקונגרס. הנשיא קיבל 45%. כיוצא בזה, רק 22% חשבו שהרפובליקנים "מנסים לאחד את ארצנו". הנשיא קיבל 48% (תוצאות מלאות של הסקר).

הרושם המצטייר הוא ששני הצדדים משחקים במשחק השפן (באנגלית, chicken): המכונית דוהרת באין מפריע אל התהום, הבה נראה מי יקפוץ ראשון. ובכן, איש לא קפץ, והמטאפורה קצת התיישנה. האם אפשר לקפוץ ממכונית לאחר שנפלה והתרסקה?

כבר היו דברים מעולם. באמצע שנות ה-80, כאשר הגרעון בתקציב גדל והלך, שלושה סנאטורים יזמו חקיקה שנועדה לעורר את הקונגרס משאננותו באמצעות אותה נוסחת הפחדה: גיליוטינה שרירותית. הגיליוטינה מעולם לא ניחתה. הגאות של שנות ה-90, בייחוד בענף הטכנולוגיה, מילאה את קופות הממשלה, והתקציב התאזן כמעט מאליו, עד 2001.

ב-1995 נקלעו הנשיא הדמוקרטי והקונגרס הרפובליקני לעימות חזיתי על התקציב. הם סירבו לאשר אפילו הקצאות זמניות. הממשלה נסגרה אפוא, תחילה לכמה ימים, אחר-כך לשלושה שבועות. תוצאה מפורסמת אחת הייתה שאת סגל הבית הלבן איישו מתנדבים. אחת מהם, מוניקה לוינסקי, הביאה פיצה לנשיא. ההמשך ידוע.

ב-1995, הרפובליקנים עשו מיקח טעות. התנהגותם הקלה על הנשיא ביל קלינטון לתאר אותם כ"קיצוניים". תקוותם להוציא את קלינטון מן הבית הלבן ב-1996 נכזבה.

התאוששות התלויה על בלימה

האומנם תחזור 1995? מה יקרה כאשר יתחוור שיעור הפגיעה של הגיליוטינה? מה יקרה כאשר רבע מיליון עובדים של משרד ההגנה יישלחו הביתה במדינת טקסס? או כאשר פנסילבניה תצטרך להפסיק לחסן ילדים? או כאשר בתי ספר ישלחו מורים הביתה במדינת אוהיו? ומה יהיה על הפגיעה הכלכלית? להלכה, המשק נמצא במצב של התאוששות זו השנה הרביעית. אבל ההתאוששות הייתה חיוורת מאוד. סיבה מרכזית אחת היא שחברות מעדיפות לשבת על הרים של מזומנים במקום להשקיע.

דווקא השבוע ניתנה סיבה כלשהי לאופטימיות, כאשר נתונים של משרד המסחר הראו גידול של 6.3% ברכישות של מוצרים בני-קיימא לשימוש אזרחי (הייתה ירידה גדולה במוצרים לשימוש צבאי). קפיצה כה גדולה לא נרשמה בשום חודש ינואר מאז 1995. אז, זה היה סימן טוב לבאות. אבל ההתאוששות תלויה על בלימה. ענני האי-ודאות באירופה מכבידים עליה, והם התקדרו עוד יותר בעקבות התוצאות הטראגי-קומיות של הבחירות באיטליה בתחילת השבוע. אבל הסכנה הגדולה ביותר אורבת מצד התמוטטות האמון של הצרכנים בתוך ארה"ב.

ההסדרים של 1787

ביטוי אירוני למומיה של נוסחת השלטון בארה"ב ניתן השבוע כמעט בלי משים. נשיא של אוניברסיטה חשובה במדינת ג'ורג'יה דיבר בפומבי על הצורך החשוב להתפשר בפוליטיקה. הוא נתן דוגמה מימיה הראשונים של ארה"ב: הסכמתן של מדינות הצפון להעניק ייצוג-יתר למדינות הדרום בבית הנבחרים, כדי שהן יצטרפו לאיחוד המוצע. למרבה הפרדוקס, ייצוג מדינה בקונגרס גדל בהתאם למספר העבדים השחורים שהיא החזיקה.

האסוציאציה של נשיא האוניברסיטה עוררה סערה גדולה באקדמיה. היסטוריונים הזכירו, שמכוח הנוסחה ההיא התארכה העבדות בארה"ב ב-80 שנה. הרצון להאריך את העבדות עומד גם ביסוד שיטת הבחירות, העומדת מאז בתוקפה כמעט ללא שינויים. נשיא האוניברסיטה, שקצת התבלבל בשינון ההיסטוריה, עשה אולי שירות מועיל לארצו: הוא הזכיר לאמריקאים את המידה שבה הם תלויים בהסדרים שנעשו ב-1787. חוקה ארכאית מתקשה יותר ויותר למלא את צורכי ההווה, בשורה ארוכה של עניינים. ארה"ב היא תמיד מקור של השראה, אבל לפעמים גם מקור של הזהרה.

על מה יורדת הגיליוטינה?

השפעת הגיליוטינה תתחיל להיוודע רק בעוד חודש. הסיבה היא שהחוק מחייב את הממשלה להעניק לעובדיה התרעה של חודש לפני שהיא שולחת אותם הביתה.

בשירות הממשלה הפדרלית עובדים 2.8 מיליון בני אדם. מיליון ויותר יישלחו הביתה באחד באפריל, אם לא תימצא נוסחה חלופית לגיליוטינה. המספר הזה אינו כולל אנשי צבא במדים. אבל משרד ההגנה יצטרך לשלוח הביתה 800 אלף עובדים אזרחיים. הפנטאגון הזהיר שמצב עניינים כזה יפגע בהיערכות הצבאית של ארה"ב.

הגיליוטינה תפגע גם בתחבורה האווירית בארה"ב. מינהלת התעופה האזרחית אמרה כי היא תיאלץ להקטין את הפיקוח על הטיסות. תקוצץ מצבת אנשי ביטחון בנמלי התעופה. יקוצץ מספר הפקחים במפעלי מזון, עם השפעות לא ידועות על מחירים ועל מצאי.

מדוע זה יהיו השפעות כל-כך דרמטיות לקיצוץ של 85 מיליארד דולר מתקציב של 3.65 טריליון דולר? הסיבה היא, שכמה סעיפי הוצאה מרכזיים פטורים מקיצוצים. החוק מגן על הביטוח הלאומי; והוא מגביל ל-2% את הקיצוצים מן הביטוח הרפואי לקשישים (מדיקייר).

לעומת זאת, הוא אינו מגן על תקציב הביטחון. מן התקציב הזה יקוצצו אפוא 7.8% או 43 מיליארד דולר. 5.2% יקוצצו מהוצאות הבריאות, החינוך, המלחמה בסמים, הפארקים הלאומיים ואפילו מההתגוננות מפני סופות הוריקן.

 נושאים בנטל

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com