איש השבוע, ממונף בריבוע

 מוטי זיסר

השקיעה של מוטי זיסר, "טייקון", כהגדרתו, "ממונף בריבוע" כהגדרת השוק, התמשכה שנים והגיעה השבוע לשיא כשבנק הפועלים הגיש בקשה לכינוס נכסיו האישיים. גם הקריסה של אלביט הדמיה, שרכש ב-1999 והסדר החוב בה הגיע השבוע לשיא, הייתה איטית, מתמשכת וצפויה.

באמצע 2007 היו זיסר ואלביט הדמיה בשיאם: שווי השוק של החברה עמד על 5.5 מיליארד שקל. כשהציעו לו אז למכור כמה אחוזים רק כדי לחסל ולו חלק מהאשראי הכבד במיוחד שהעניקו לו בנדיבות תמוהה ראשי בנק הפועלים דאז, אמר: "השתגעתם? שאמכור עכשיו?! אלביט תהיה שווה בעתיד פי כמה וכמה".

השנה שאחרי, 2008, נפתחה עם שווי שוק של 4 מיליארד שקל, שצנח במהלכה לכ-2 מיליארד שקל. את 2010 פתחו החברה ובעליה עם שווי שוק של 2 מיליארד שקל, וסיימו אותה עם כמיליארד שקל. באוגוסט 2011 פגש זיסר שווי שוק של כ-200 מיליון שקל וביום המסחר הראשון של ינואר 2013 עמד שווי השוק של החברה על 175 מיליון שקל בלבד.

איפה הכסף

הוא היה בן 24 כשפרץ לתודעה העסקית. אף אחד מחוץ לבני-ברק לא ידע מאין צץ ומניין הכסף. קשרים ושמות ליוו תמיד את ההיסטוריה העסקית שלו. זה התחיל מיהודים חרדים אמידים מרחבי הגלובוס ונמשך באנשי עסקים, בנקאים וידועני ביזנס מקומיים. ב-1980 הקים את "כוכב השומרון", שבנתה את העיר החרדית עמנואל. מאחוריו עמדו השותפים זלמן מרגוליס ופנחס ארנרייך מאנגליה.

כשעבר לדרום אפריקה, ב-1985, אחרי שההסתבכויות הכספיות, האישיות והמשפטיות חיסלו את כוכב השומרון, שידך לו עו"ד אליהו מירון ז"ל, מבכירי עורכי הדין של התנועה הדתית ציונית, את הנרי לנדשפט היהודי גרמני. המפרק של כוכב השומרון היה עו"ד פרופ' יעקב נאמן. ב-1986 חבר לאיתן ורטהיימר במה שכונה "סיבוב" על רכישת אפריקה ישראל. לב לבייב לקח את החברה, הם מכרו לו את המניות ברווח ניכר.

לבתי מלון בבופוטצואנה נכנס תחת כנפיו של יזם המלונאות סול קירשנר. במרינה בהרצליה ובאשקלון היה שותף ליולי עופר המנוח ומוזי ורטהיים. במלונאות באירופה - עם אלי פפושדו וז'ק דלל. להונגריה נכנס בחסותו של אהרון מאיר המנוח, שהיה קודם מנכ"ל בנק המזרחי. לכמה מקורבים מכר דירות בפרויקט סי אנד סאן שקרע פצע עמוק בחוף הים. בבנק הפועלים היו אלה שלמה נחמה וצבי זיו, יו"ר ומנכ"ל לשעבר, מממנים גדולים ונדיבים. עד שהעולם השתנה, באו יאיר סרוסי וציון קינן והתחילו לשאול אותו איפה הכסף.

תמיד הקפיד לספר על ילדות דחוקה: "הוריי היו קשי יום והתפרנסו בקושי. אבי כסוכן של עורות ואמי כתופרת. גדלתי בשכונת התקווה ובגיל 3 עברנו לדירת שני חדרים בבני-ברק שממנה אבי לא הסכים לזוז גם כשההצלחה העסקית שלי אפשרה לו". זה התחלף בצ'לנגר 604 פרטי שבו הטיס "מקורבים", רוב רובם יושבי צמתים קריטיים ובעלי תפקידים בכירים, לקונצרטים נבחרים ואתרי בנייה אטרקטיביים לטעמו. את דירת החדר של פעם, שאליה עבר עם נישואיו, החליף בטירה שבנה בפתח תקווה, 3,000 מ"ר, עם בית כנסת, מקווה, בריכה, באולינג, סנוקר, אולם קולנוע פרטי, מכונות משחק ומקרר יינות, שלצדו ניצבים בקבוקי וויסקי וקוניאק משובחים.

"מהר מאוד הבנתי שיש דברים שהם מעבר לעסקים. יש מי שיקרא לזה מזל, אני קורא לזה סיעתא דשמיא, או התבלין המיוחד שנדרש לאנשי עסקים מעבר לידע, לחוכמה ולתיזמון. מסכן מי שאין לו אותו. אני מכיר הרבה מאוד אנשים שהיו להם כל השלושה, אבל היה חסר להם התבלין, והם נכשלו... יש רגעים שאתה מרגיש שקיבלת ברכה מיוחדת.

זה צריך ללוות אותך כל החיים, כי כל עסקה זו מלחמה מחדש. ואתה יודע, לפעמים אין את זה. לכן כשאתה שואל על פחד, אני לא יכול להגיד לך שאין. אבל אצל מי שבא מרקע כמו שלי זה קצת אחרת. אתה מרגיש שיש עוד משהו ששומר עליך, זה מקל..." (מוטי זיסר, G, ספטמבר 2007).

stella-k@globes.co.il