הלו, זה יוסי בנאי?

"אלבום פרידה", יום א' 22:00, ערוץ 8

מבחוץ היא הייתה יכולה להיראות כמו מזוודה בינונית, מעט רחבה, אך לא גדולה במיוחד. אבל מבפנים היא הכילה את כל עולמי התרבותי, אי שם בסוף שנות ה-70: חלק אחד, המכסה, נפתח והפך לרמקול בודד, החלק השני היה הפטפון עצמו. עוד לפני שהתחלתי לאסוף לי תקליטים משלי, הסתפקתי באוסף של הוריי: ליאור ייני שר שירים רוסיים, שלישיית "גשר הירקון" ועוד אחד, מופלא באמת: "הגורילה" - יוסי בנאי שר משירי ז'ורז' ברסאנס, שהיה ונותר השנסיונר הגדול מכולם. כך פיזמתי לי בעל-פה, מילים שיוכלו לגעת בי באמת רק שנים אחר כך, כמו: "הו מרגו, אשיר לך זמר על ימים יפים, אלילה שלי בצמר ובכפכפים", בעוד הילדים האחרים בכיתה זמזמו "בוני אם" ו"אבבא". היו לא מעט יוצרים גדולים בתרבות הישראלית, אבל ספק אם היה עוד מגיש כיוסי בנאי: כשהוא סיפר על סוראמלו או שר על סימון ומואיז הקטן, אתה נתקף בגעגועים לירושלים, למרות שבינינו, עד היום אין לך מושג לאיפה צריך לנסוע אחרי שעוברים את גינות סחרוב.

כשהוא קריין סרטי טבע, רצית בכל ליבך שדוב הקוטב יצליח לשרוד, גם אם צריך לאכול בדרך כמה גורים של כלבי ים, וכשהוא הגיש את "עמוד האש", התחשק גם לאזרח הביקורתי ביותר לעמוד דום ולהצדיע למפעל הציוני האדיר. הייתה לו את היכולת לשנות את השקפת עולמו של הצופה או המאזין, רק מחמת האינטונציה של קולו.

יוסי בנאי הסתלק מאיתנו במפתיע, מותיר אחריו לא רק זיכרונות נהדרים, אלא גם משימה לא גמורה: שירים שהותיר בלי שיספיק להקליט.

בנו יובל בנאי, יחד עם אמנים נוספים ובהפקת רע מוכיח, חברו כדי להגיש את השירים האחרונים שלו באופן שלא היה מבייש את המקור.