קיצוצים שנקבל בהבנה

בשבוע שעבר, לאחר דרמה פוליטית של כמה שבועות, נכנס לתוקף הקיצוץ הרוחבי האוטומטי בתקציב הפדרלי של ארה"ב, בסכום של 85 מיליארד דולר. מדובר במהלך אשר מקורו בפשרה קודמת בין הנשיא ברק אובמה ובין הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, שלפיה אם לא ייחתם הסכם על הורדת הגירעון עד סוף פברואר 2013, ייכנס לתוקף קיצוץ רוחבי בתקציב. ההיגיון שמאחורי המהלך היה, לכאורה, פשוט: הקיצוץ הרוחבי היא אופציה גרועה מאוד. לכן, הנשיא והקונגרס ייאלצו להגיע להסכם טוב יותר.

היות שהם לא הגיעו להסכם, הקיצוץ נכנס לתוקף. הנקודה החשובה היא, שאין גורם אחד בארה"ב, במערכת הפוליטית, בתקשורת או באקדמיה, אשר חושב שמדובר במהלך רצוי. נהפוך הוא, קיצוץ רוחבי אשר לא מתחשב בסדרי-עדיפויות במשק ובכלכלה נחשב לכלי גס, אשר נזקיו עלולים לעלות על תועלתו בשל אובדן מאות-אלפי מקומות עבודה במגזר הציבורי, כניסה למיתון והאטת הצמיחה הכלכלית.

את הדברים האלה כדאי לנו, הישראלים, לזכור בעוד כמה שבועות, כאשר ממשלת ישראל החדשה תיגש לבניית התקציב החדש ל-18 החודשים הבאים. נזכיר, הממשלה החדשה תצטרך לסתום חור תקציבי עתק של 40 מיליארד שקל, מה שיחייב אותה להחליט על צעדיה הפיסקאליים הבאים. בעניין זה, ניתן להניח, בביטחון רב, כי במרכז "התוכנית הכלכלית" נמצא קיצוץ רוחבי כזה או אחר, בנוסף למהלכים שונים של הגדלת נטל המס, פיטורי עובדים והקפאת שכר.

להבדיל מארה"ב, קיצוצים רוחביים בישראל מתקבלים בהבנה. למעשה, צמד המילים "קיצוץ רוחבי" נחשב בעיני הפוליטיקאים למהלך לא פסול. נהפוך הוא, זה שנים הוא מהווה יסוד של המדיניות התקציבית, בכל פעם שיש צורך לפתור בעיות עם הגירעון.

מה יש בקיצוצים בשיעור אחיד בהוצאות משרדי הממשלה, שהופכים אותם לרצויים אצל שרים, וחברי-כנסת של הקואליציה היוצאת - וכנראה גם בעיני הקואליציה הנכנסת? התשובה די ברורה: קיצוץ כזה מונע את הצורך לדבר על סדר-עדיפויות באופן גלוי, על מה יותר חשוב ממה. נכון, החלטות הממשלה לקיצוצים רוחביים כוללים כמעט תמיד, הגדרה של חריגים - כמו חינוך מיוחד, רווחה ועוד שפטורים מחרב הקיצוצים - אך מדובר בצעד שבא לתת לגיטימציה לשימוש בכלי שבכל מקום אחר היה נחשב ללא רצוי.

פירורים תקציביים

כדי להבין מדוע זה צעד לא רצוי, אפשר להסתכל על ההוצאה האזרחית של הממשלה ועל השירותים שהיא מספקת לאזרחי המדינה באזורים שבהם חל החוק הישראלי. שנים של קיצוצים רוחביים אשר הופעלו על משרדי הממשלה האזרחיים, הורידו את ישראל לאחד המקומות הנמוכים בין מדינות המתועשות בכל הקשור לשירותים הניתנים לאזרח. הפרוטוקולים של ועדת טרכטנברג גילו לנו עד כמה המצב חמור אפילו בעיני פקידי ממשלה ופרופסורים.

מה שחמור יותר הוא העובדה, שלמרות כל ההצהרות של החודשים אחרונים הסיכוי לשינוי כלכלי-חברתי הוא אפסי. העובדה שהשרים נמנעים בדיונים שלהם לדבר על סדרי עדיפויות לא אומרת שלא קיימות עדיפויות ממשלתיות.

כל אזרח ישראל יודע מה הם הדברים היקרים לממשלה, ומי הם אלה שצריכים להסתפק בפירורים תקציביים. מה שישתנה הפעם, אולי, הוא המצב במגזר החרדי, שהאוכלוסייה החרדית תרד מדרגה אחת, או שתיים, ב"שרשרת המזון" התקציבית; ואילו האוכלוסייה המבוססת יותר תזכה לנתחים גדולים יותר של התוצר. אבל המבנה הכללי יישאר אותו מבנה.

בסופו של דבר, היעדר דיון רציני בממשלה ובכנסת על חלוקת הכנסות, חלוקת משאבים ומדיניות חברתית, מאפשר לפוליטיקאים להמשיך במשחקי ה"נדמה לי", ולדחוף את החברה הישראלית לפינות חשוכות, בלי שלכאורה התקבלה החלטה רשמית על כך.

ההבדל בין מה שהיה עד כה ובין מה שיקרה בחודשים הקרובים הוא, שהממשלה הבאה של ישראל תכסה על מעשיה בדיבורים על "שוויון בנטל". אפשר להמר על כך שמישהו כבר יקשור את השטות הזו לצורך ב"קיצוץ רוחבי".